בחג השבועות אנו נוהגים לקרוא את מגילת רות, המסתיימת בייחוסו של דוד המלך ע"ה שנולד ונפטר ביום קדוש זה.
אולם, כאשר מתבוננים בשלשלת הדורות המובילה להולדת דוד המלך מגלים דבר תמוה ומפליא ביותר: הייחוס אינו מגיע ממשפחה מיוחסת במיוחד, אלא דווקא מתוך מקומות סבוכים – החל מבנות לוט שהשקו את אביהן (מהן יצא מואב), דרך מעשה יהודה ותמר, ועד לרות המואביה עצמה שגם הייתה גיורת וגם הקשר בינה ובין בועז נוצר בדרך לא רגילה. נשאלת השאלה מדוע בחר הקדוש ברוך הוא שדווקא מלך ישראל, הלב של העם היהודי וממשיך דרכו, יצמח מרקע כה מורכב ופגום לכאורה?
שליחותו של דוד בעולם הייתה להקים עולה של תשובה, להפגין את הערך של המתקנים. גם במשך חייו חווה (על פי הפשט) רגעים לא מושלמים. ובכל זאת הוא נאבק לתקן ולשוב אל המיטב. בכך פתח דוד פתח לכולנו: זאת לא בושה ליפול, זאת בושה ליפול ולהישאר למטה. הקב"ה לא מצפה לשלמות, הוא רוצה שנצא למאבק ונתקדם, שנתקן מה שביכולתנו. זהו לא רק הסיפור של דוד המלך, זהו הסיפור של עם ישראל. התורה שקיבלנו בשבועות מחברת אותנו לתהליך הגדול הפרטי והלאומי. כל נפילה היא פתח לתקומה, וכל משבר הוא הזדמנות לשיר מזמור.