ניוזלטר 459 - איגוד מנהלי אגפי החינוך 27/05/25

שלום חברות וחברים יקרים,

☕ תוך כדי קפה – על שיח, מורכבות וחוטים שמקשרים בינינו

אין ספק שאנחנו פוגשים אתגרים חדשים ורב־ממדיים כמעט מדי יום בתקופה המאתגרת שלנו. ובתוך מציאות זו, אחת המיומנויות החשובות ביותר שלנו כמובילים חינוכיים היא היכולת לנהל את המורכבויות האלה – להבין את הדקויות, לתפור בין חלקים שלא תמיד משתלבים באופן טבעי, ליצור ולאפשר ליצירה החינוכית להמשיך להתקיים.

ביום רביעי האחרון, בכפר המכביה, התקיים כנס הנהגת ההורים הארצית – אירוע משמעותי שזימן מפגש בין נציגי מערכת החינוך, הסתדרות המורים, הנהגות ההורים ונציגי החינוך ברשויות. למי שלא ביקר בכנס בעבר – ממליצה בחום.

הכנס חידד שוב עד כמה השותפות עם ההורים היא חלק בלתי נפרד מהמרקם העדין של מערכת החינוך. עסקנו שם בנושאים שמוכרים לכולנו מהשטח: התמודדות עם ADHD, חיזוק כישורים חברתיים, פיתוח מצוינות בספורט, אתגרי שלבי הגיל השונים וגם חינוך ממלכתי עברי.
במוקד הכנס עמד פאנל שעסק ביישום מסקנות ועדת שפירא. השתתפו בו: מאיר שמעוני, מנכ"ל משרד החינוך; עמוס שפירא, יו"ר הוועדה; יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים; ומירום שיף, יו"ר הנהגת ההורים הארצית – שהוביל את הכנס כולו ברגישות, ובחוכמה.
הפאנל לא היה קל. עלו חילוקי דעות, מתחים, וגם הפרעות מהקהל. ובכל זאת, התקיים שיח. שיח שמדגים את הצורך לא רק לדבר על החשיבות של ניהול שיח של קונפליקט, אלא גם לבצע אותו בפועל – לא לברוח מהקונפליקטים, אלא לפגוש אותם, להחזיק אותם, ולחפש את נקודות התפר המחברות בין עמדות.

אנחנו – מנהלי ומנהלות החינוך ברשויות – מהווים את החוט שמקשר בין משרד החינוך, הנהגת ההורים וצוותי החינוך. תפקידנו לא רק לחבר, אלא גם לחזק – בסבלנות, בעקביות, ובתבונה.

▪️▪️▪️

📍 ברכות חמות לכל הרשויות, בתי הספר ואנשי החינוך שזכו בפרסי חינוך – על עשייה יוצאת דופן, ועל השראה.
📍 תזכורות חשובות
11.6.25 - כנס הוועדה לחינוך העל יסודי של האיגוד, יחד עם אגף העל יסודי במשרד החינוך
19.8.25 - כנס ההיערכות של האיגוד לקראת תשפ"ו
שמרו את התאריכים 🙏🏻

▪️▪️▪️

בשבוע שעבר זכיתי לייצג אתכם בדיון בוועדת הצעירים בכנסת.
בחרתי לדבר בכנות על הקשיים האמיתיים שאנחנו פוגשים – מתוך אמונה שרק אם נדבר על המציאות כמו שהיא, נוכל להתחיל לבנות משהו חדש.

יכול להיות שלא כולכם תסכימו עם כל מה שנאמר, וזה בסדר.
אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר את רוח הדברים – בכנות, בתקווה, ובקריאה לעשייה.

דבריי בוועדת הצעירים של הכנסת:
אני רוצה להתחיל בשאלה:
מי מכם היה ממליץ לחברים קרובים ובני משפחה להתחיל מסלול קריירה בתחום החינוך – בגני הילדים ובבתי הספר?
זו לא שאלה אישית – זו השאלה הלאומית שלנו.
מערכת החינוך שלנו עומדת בזכות מאות אלפי גננות, מורות ומורים, מנהלות ומנהלים, תומכות חינוך וצוותי חינוך נפלאים.
אבל להגיד "עומדת" – זה לא מדויק.
יותר נכון לומר: כורעת תחת הנטל, תלויה על חוט השערה, נלחמת להישאר עם הראש מעל המים.
כולנו ביחד מחזיקים מערכת שמוחזקת בעיקר על ידי כוונות טובות של אנשים רבים – אבל על מעט מאוד תשתית איתנה, רחבה ומבוססת.
אני רוצה להודות מכאן לכל המנהלות והמנהלים, המורים והמורות, הגננות – על יכולות האלתור הנפלאות שלהם.
אלתור הוא שם המשחק.
בתור מנהלת בית ספר לשעבר, אני יכולה לומר לכם:
כל מי ששהתה מעל שלושה חודשים בארה"ב – יכולה להיות המורה לאנגלית שלי.
כל מי שלמד ביולוגיה – יכול ללמד גם כימיה ופיזיקה.
אחרי הכול, מדע זה מדע.
אנחנו גם לא משחררים את המורה לפיזיקה בן השבעים – אין שחרור, כי אין מי שיחליף אותו.
עוד לא מצאתי את האדם שהמציא את הסיפור של "מחנכת לשתי כיתות".
ואני כבר שומעת על כאלה שמדברים על שלוש כיתות...
ועכשיו הקיץ מגיע, והראיונות אצל המנהלים והמנהלות:
– "מה את נותנת לי כדי שאהיה מחנכת?"
– "אני מוכנה, אבל רק לארבעה ימים, לא אצא לטיולים, לא אדבר עם הורים, ויוצאת באחת וחצי."
ואני עונה לה: "תודה רבה, מתי את מתחילה? תיכנסי."
אז אני חוזרת ואומרת:
אפשר לכסות חלק מהשבר – חלק מהזמן.
אבל כבר אי אפשר לכסות את כל השבר – כל הזמן.
ומי שמרגישים את זה – הם הילדים.
הם חכמים.
הם יודעים שלא תמיד יש מבוגר אמיתי בשבילם.
הם יודעים שלא תמיד רואים אותם.
הם צפים – כמו שהמערכת צפה.
במקרה הטוב – הם מגיבים בשתיקה או באדישות.
במקרה הפחות טוב – באלימות.
ובמקרה הגרוע יותר – כי לא רואים אותו, בחרדה או בדיכאון.
וכשהכול קורס – עולה השאלה:
מי מספר את זה לציבור? מי מודיע על זה?
אז מפה אני אומרת גם תודה לגננות ולמורות על המחאה –
כי אי אפשר כבר לכסות. ועכשיו – כולם יודעים.
והגיע הזמן לעבוד.
כי אפשר לבנות תקווה מחודשת. אפשר לבנות מחדש.
אבל לא טלאי על טלאי.
עד כאן.
עכשיו צריך לבנות תשתית חדשה – ובצורה נכונה.
זה יכול לקרות בכמה צעדים.
לכולנו יש רעיונות – סימן שיש תקווה.
הוזכרה כאן ועדת שפירא – ויש עוד רעיונות.
זה לא רק שכר –
אבל קודם כול שכר הולם.
וגם שינוי מהותי בליבת שבוע העבודה של צוותי ההוראה והחינוך,
ושינוי מהותי בשבוע הלימודים של התלמידים.
המערכת צריכה להיות מותאמת יותר, גמישה ואטרקטיבית יותר לצוותי החינוך.
דבר שני – אמון.
ומִקְסוּם הגמישות, הסמכות והכלים שנמצאים בידי המנהלות, הגננות והמורות – מי שאנחנו בחרנו לנהל את המערכת. צריך להאמין בהן.
דבר שלישי – העצמת החינוך המקומי.
אנחנו - מנהלי אגפי החינוך - נמצאים בשטח יום-יום. עם ההורים, עם הילדים, עם הצוותים.
ונקודה אחרונה – אומץ.
למערכת החינוך יש מטרה: לחנך וללמד. ויהיו לנו עוד אתגרים ערכיים מורכבים מאוד, בעיקר אחרי חזרת החטופים ותהליכי השיקום, הריפוי וההחלמה.
אבל יש גם צורך ברור נוסף – של ההורים והקהילה – זמן העשרה והשגחה.
יש שיקראו לזה "בייביסיטר".
אני לא אוהבת את המילה הזו – אבל זה בסדר.
צריך למצוא מנגנון שייתן מענה. אבל זה לא חייב להיות במערכת החינוך. החינוך לא אמור לדאוג לשמונה עד ארבע.
אפשר גם וגם – גם מערכת חינוך מצוינת, וגם מנגנון של העשרה והשגחה –משולב עם החינוך הבלתי פורמלי. אפשר לעשות את זה.
ומפה –
אני מייחלת ומקווה - כמו כולנו- לחזרת החטופים.
ושנוכל סוף סוף לשבת ולתכנן את התשתית מחדש – ולא טלאי על טלאי.

תודה רבה.

שלי קרן, יו"ר האיגוד

וואטסאפ: 052-3350181
מייל: [email protected]