בפרשת השבוע- פרשת אחרי מות, אנחנו קוראים על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. במהלך עבודתו במקדש, הכהן מקריב פר חטאת, והתורה אומרת "וכפר בעדו ובעד ביתו".

חז"ל מסבירים ש"ביתו" זו אשתו, ולהלכה, הכהן הגדול אינו יכול לעשות את עבודתו ביום הכיפורים אם אין לו אישה.

נשאלת השאלה מדוע כל כך חשוב שלכהן הגדול תהיה אישה, ומדוע יש חשיבות להדגיש שהכפרה היא גם בעדה?

על מנת לענות על כך, יש להבין מה מטרת העבודה הנעלה של היום הקדוש ביותר בשנה. ניתן לראות שיש הרבה מרכיבים בעבודת הכהן ביום הכיפורים המחברים את הקודש-לחול, את הרוחניות-לתוך החיים הגשמיים.

אם הכהן הגדול חי לבדו, הוא עלול, בלי משים, להישאר ב"איזור" הרוחני בלבד, עם הראש "בתוך" הקדושה והטהרה (שזה מצוין באופן כללי). אבל בתור נציג שתפקידו לחבר ולקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל (החיים את החיים הגשמיים בעולם הזה), הוא אינו יכול לפרוש מן העולם, הוא חייב שתהיה לו אחיזה משמעותית בשטח, בחיי היומיום. הוא חייב להיות בעל משפחה, ולחבר בכך את הקדושה והרוחניות לחיים הגשמיים.

הכפרה ביום כיפור היא גם כללית וגם פרטית. כיצד? מצד אחד, הכפרה ביום כיפור היא כפרה כללית של כל עם ישראל, אך מצד שני, ישנה גם כפרה אישית לכל אדם ששב מחטאו.

כך גם הכהן הגדול בעצמו- מצד אחד הוא חלק מהעם ומשמש כנציג העם ובכך הוא אדם כללי. מצד שני, הכהן הגדול הוא גם אדם פרטי- בעל משפחה שצריך כפרה נפרדת על עצמו וביתו.

מכך אפשר ללמוד שגם אנחנו, בין אם מדובר בנו, כצוות של מורים באולפנה, ובין אם מדובר בכל אחת מהתלמידות או בכל אחד מההורים- איש איש בתפקידו בעולם משמש גם כאדם כללי (בעבודה/ בלימודים/ בתנועת הנוער)- כי אנחנו בעצם חיים חיים של שליחות, ואנחנו גם מתפקדים כאנשים פרטיים, עם העולם הפרטי שלנו והרצונות והתחביבים והחברים שלנו.

זו חוכמה גדולה להשכיל לאזן בין שני "הכובעים" הללו- גם לחיות חיים של שליחות כללית וגם לא להזניח את הצד הפרטי האישי שלנו, שהוא אנחנו, המשפחה שלנו, החברות.

גם בפרשת קדושים, אנו רואים ש"הקדושה" הרוחנית הגדולה המדוברת בפרשה, באה לידי ביטוי דוקא במעשים הגשמיים שבין אדם לחברו. זוהי הקדושה האמיתית. קדושה לא נשארת "אי שם באויר", היא נמדדת בגשמיות- בחיי היומיום שלנו, בתוך הבית, בחברה שאנו נמצאים בתוכה, עם החברות שאנו מסתובבות איתן, ועוד.

בעזרת ה' שנצליח לקדש שם שמיים בחיינו, לשמש אור לגויים כ"עם סגולה" גם בחיים הכלליים שלנו, בחיי השליחות שלנו, וגם כבני אדם פרטיים ע"י המעשים הפרטיים היומיומיים.

(התבססתי על רעיון שקראתי בספר "ממתק לשבת 2" של הרב נחמיה וילהלם, שליח חב"ד בבנגקוק, תאילנד)