אם אנחנו לא נחנך לאהבת אדם, אז מי יעשה את זה?
אתחיל בסיפור קצר. כשאבא שלי רצה "לחנך" אותי , הוא לא הושיב על כיסא ואמר לי ככה וככה, הוא לקח אותי לשחק כדורסל. ושם , תוך כדי תנועה, הגיעו התובנות החינוכיות. לימים, הייתי מחנכת בתיכון בתל אביב, והגיעה קבוצה של ילדים, בני נוער מטייבה לבקר את קבוצת הילדים מתל אביב. הכניסו אותם יחד לחדר, ואמרו להם, תדברו על הסכסוך. אז כן, הרבה שיח לא היה שם, הייתה שתיקה רועמת, הייתה מבוכה, לא ידענו איך לצאת מזה. אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, וזה לגשת למכונית להוציא משם את כדור הסל, ולהזמין את כולם לשחק כדורסל. אז שיחקנו ביחד כדורסל והחליפו טלפונים ואז חזרנו חזרה לחדר, ומאותו רגע, קלחה השיחה.
אז
מבחינתי, ככה זה בחינוך. אי אפשר להכריח שיח, אי אפשר לכפות שינוי– אנחנו צריכים לייצר את המרחב ואת התנאים בהם אפשר לדבר ולהוביל שינוי ביחד.
מי אנחנו, חברי האיגוד?
אנחנו לא רק מנהלים של מערכות חינוך רשותיות – אנחנו מובילים
את החינוך בפועל, אנחנו המנהיגים בשטח, אנו גורמים לחינוך להתרחש יום, יום, שעה, שעה. יושבת פה קבוצת האנשים האיכותיים ביותר עם הניסיון העשיר והפורה ביותר בהובלת חינוך הלכה למעשה,
עם התשוקה העצומה והאמיתית לעשות חינוך במיטבו – ולכן, עלינו לוודא שהקול לא רק יישמע, אלא גם ישפיע ויוביל.
המציאות של החיים שלנו משובשת. הילדים והילדות שלנו חיים בצל מלחמה, פחד, מתח, חרדות קיומיות. יש לנו 79 חטופים שכבר 489 ימים שנמצאים בעזה. מיטב הנוער שלנו, הוא רגע נוער, ומיד הופך ללוחמים ולוחמות. הילדים שלנו, אבותיהם ואמותיהם במילואים , ילדים רבים פונו ומתחילים רק עכשיו תהליך של חזרה לבתים ושיקום פיזי ורגשי. המצב הנפשי של הילדים שלנו מתדרדר. השיח שאנו חיים בו הוא שיח שהולך ומקצין והאלימות גואה.
ובינתיים, מערכת החינוך שלנו נמצאת בקריסה כאשר קיים חוסר משווע בכוח אדם, בהון האנושי של המערכת, יש רפורמת חינוך מיוחד שדורשת שינוי מהותי והשיח הקיצוני והאלימות מגיעה מתוך החברה לתוך מערכת החינוך.
אבל בתוך כל השיבוש הזה יש לנו הזדמנות נדירה להניע מהלכים חינוכיים שיובילו לשינוי, להתקדמות ולריפוי.
אז איך עושים את זה?
בשלושה צעדים ראשונים.
בראש ובראשונה, החיבור בינינו. האיגוד הזה חזק בגלל האנשים שבו. אנחנו פה בשביל לדאוג לאנשים שבאיגוד, האנשים שלנו. אנחנו פה בשביל לעבוד ביחד ובשביל שהקול שלנו יהיה קול חזק וברור.
הצעד השני הוא לשים את החינוך בראש סדר העדיפויות. אי אפשר להגיד שהמערכת בחירום ולא להתנהל כמו בחירום. אי אפשר לא
להתארגן לחירום, להסיט משאבים ולנהל את החירום. ואם מדינת ישראל חפצה בריפוי והחלמה, היא זקוקה בבסיס למערכת חינוך טובה ואיכותית. זה סלע קיומנו.
צריך בשלב השלישי לזכור שבינה מלאכותית היא כלי עזר מעולה לאנשים, אבל היא לא תחליף לאנשים. הבעיה האמיתית שלנו היא לא בבינה המלאכותית, היא דווקא ביכולת של ילדים, בני נוער ומבוגרים לקיים מפגש אנושי מיטבי, טוב ומכבד.
ולכן, עכשיו האחריות שלנו היא שהזמן הזה לא יהיה זמן של פילוג, לא שנאה ולא הקצנה. אנחנו אלו שעוסקים בחינוך, ואם אנחנו לא נחנך לאהבת אדם, אז מי יעשה את זה? בואו נזכור שהכל יכול להשתנות ביום אחד. ברגע אחד .אז כדאי שנשקיע את הזמן שלנו בעשיית טוב ובחינוך לאהבת אדם.
אז אני אגיד שבגזר, כבר יש לנו נוהג ומסורת לסיים כל מפגש בשלוש מילים: תודה, בבקשה, סליחה.
אז אני מתחילה בתודה. תודה למארגני הכנס, היה כנס חשוב ומשמעותי. תודה רבה לוועדת הבחירות, תודה על ההליך. תודה רבה להנהלת האיגוד, הניסיון שלכם וחוכמת האיגוד שאתם מחזיקים, זה המקום שיוביל את דרכי ואת הדרך של האיגוד הלאה.
תודה לכם, אתם פועלים ימים ולילות למעננו, ואני עכשיו מבינה שאני מצטרפת לימים, וללילות. תודה רבה לד"ר שי פרוכטמן שהוביל את האיגוד במסירות ולשמעון כלפון שמילא את מקומו והתמודד בכבוד ובהערכה, תודה רבה. תודה ענקית, לצוות המופלא שלי , שבזכותו, אני פה, יכולה לעמוד ולקחת את המושכות, ולמשפחה שלי המדהימה.
ועכשיו בבקשה, בבקשה תיקחו חלק פעיל יחד איתי לאורך הדרך, בחשיבה, בתכנון, ביוזמה, בפרו-אקטיביות – במיצוב האיגוד שלנו, האיגוד המקצועי המוביל את החינוך במדינת ישראל.
וסליחה, סליחה אם הנאום התארך יותר משש וחצי דקות אבל הנה הוא בא אל סופו. אני מאחלת לכולנו רק טוב ושניצור ביחד את השבילים המתאימים והנכונים לאיגוד שלנו.
תודה רבה.
לצפייה בנאום המלא (יוטיוב):
דיוור אלקטרוני
