פרשת תולדות – שפע גדול! הסיפור הארוך של בריחת יעקב מעשו, הגעתו ללבן, והחיים עם לבן הארמי – הרמאי במשך שנים ארוכות, התחיל מפרשת השבוע שלנו, בעת "גניבת" הברכות. השאלה מה כוחה של ברכה מבשר ודם (אמנם של יצחק אבינו, אך עדיין בשר ודם) עד ששווה בשבילה לסכן את החיים? האם באמת לברכת בשר ודם יש כח של השפעה לדורות, שכדאי היה ליעקב שנים של סבל? במסכת תענית (כג:) מסופר על אבא חלקיה, שכשהיו מתפללים הוא ואשתו על גשמים, הקב"ה היה נענה תחילה לאשתו ורק אח"כ לו. הסיבה לכך, שאשתו נענתה תחילה, מפני שכשהיו באים עניים היא היתה נותנת להם אוכל ולא רק כסף, וכך העניים היו נהנים יותר. למדנו מסיפור זה, שכשאדם מקיים מצווה שבין אדם לחברו לא רק כדי לצאת ידי חובת המצווה, אלא גם מתוך רחמים אמיתיים לנצרך, מתוך הזדהות ואהבה אמיתית, מעלתו גדולה יותר, וכח תפילתו ג"כ עולה בהתאם. כי כשאדם מתפלל על חברו ומרגיש באמת שזו גם צרתו שלו, הרי שתפילתו היא כתפילת רבים של שניים, ותפילת רבים אינה חוזרת ריקם. ברכת יעקב לבניו נאמרה מתוך אהבה כנה ואמיתית, מתוך אכפתיות וחיבה ללא קץ. לכן, כשברכה נאמרת בצורה כזו, בה האב משתתף עם בנו, הרי זו כתפילה של שניים, ותפילת רבים אינה חוזרת ריקם, וממילא כדאי לסבול מספר שנים כדי לקבל ברכה כזו שיש בכוחה לעמוד לדורי דורות. לפי זה אפשר להבין את הגמרא (ב"ב ט:), "וא"ר יצחק, כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה ברכות...". מי שנותן צדקה מתברך בשש ברכות ומעלתו גדולה. אך יש דרגה נוספת של נתינת צדקה, והיא נתינת צדקה מתוך הזדהות, אהבה וחיבה למקבל. מי שמעודד את חברו תוך כדי נתינת הצדקה, הוא מוכיח שבאמת אכפת לו ממנו, והוא מזדהה איתו. לכן, נותן צדקה כזה זוכה לאחד עשרה ברכות. בע"ה נרבה בנתינה וחסד מתוך אהבה רבה, ונזכה לשפע ברכה והצלחה כפולה ומכופלת לכל עם ישראל. |