עובדת ניקיון שעבדה שבע שנים בבית חולים ממשלתי והתפטרה תבעה את המדינה לפיצוי על התעמרות ועל הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה מחמת ביטויים גזעניים. התביעה נדחתה ובית הדין פסק בתמצית כך:
החובה הבסיסית של מעסיק היא להעמיד לעובד סביבת עבודה ראויה, מכבדת שאין בה השפלה וביזוי, תוך איזון עם סמכות המעסיק לנהל את עסקו.
הצעת החוק הפרטית למניעת התעמרות בעבודה מגדירה התעמרות כהתנהגות חוזרת כלפי אדם, במספר אירועים נפרדים שיש בהם כדי ליצור סביבו סביבת עבודה עוינת, כדוגמת רשימה של מגוון התנהגויות עוינות שונות שפורטו בהצעת החוק.
הפסיקה קבעה כי השאלה אם אכן מדובר בהתעמרות, הינה עובדתית בעיקרה, בהתאם למכלול הנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
בהתחשב באופיים המיוחד והדינמי של יחסי עבודה, מינון מסוים של חיכוכים בעבודה בין העובדים, ובין עובד לבין מנהל, הינו הכרח בל יגונה. לא כל חיכוך בעבודה מהווה התעמרות. תלוי בעוצמתו ובחזרתו.
המבחן להכרה בהתעמרות הינו מבחן אובייקטיבי של ענייניות, סבירות ומידתיות, ולא תלוי רק בתחושתו הסובייקטיבית של המתלונן.
נסיבות המקרה והראיות אינן חושפות מערכת מתעמרת כלפי התובעת. השינויים בהיקף משרת התובעת היו תולדה של בקשותיה. אמירות גזעניות לא ראויות שנאמרו כלפי התובעת בשני אירועים בודדים אינה מהווים אירוע מתמשך וחוזר של התעמרות בעבודה וגם לא הוכח קשר סיבתי וקשר
של זמן בינם לבין תלונות התובעת. מצד שני, התנהגות התובעת בעבודה הייתה בוטה ובעייתית.
נפסק לדחות את התביעה כולה, לא להעניק לעובדת כל פיצוי על התעמרות או על עוגמת נפש והיא חויבה ב-7,500 ₪ הוצאות משפט.
בפני כבוד סגנית הנשיאה השופטת רוית צדיק, נציג ציבור (מעסיקים) מר אסי מזרחי, נציג ציבור (עובדים) גב' גילדוני דליה
בית הדין האזורי
סיווגו של אב בית עצמאי כעובד מנהלי בחברת הפקה
לא נשלל בגלל חוסר תום לב
גמלאי של אגד שעבד כאב בית כעצמאי בחברת הפקות גדולה כארבע שנים והגיש חשבוניות מס, תבע את המעסיקה כעובד וזכה בדינו. בית הדין פסק בתמצית כך:
מעמדו של אדם כעובד קרוב לסטטוס. הוא אינו נקבע על-ידי הצדדים אלא נבחן על פי מהות היחסים למעשה.
המבחן העיקרי לבירור סוגיה של מי הוא עובד הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו, החיובי והשלילי. הנטל להוכיחו מוטל על תובע ההכרה כעובד.
התובע הוכיח כי היה משולב במערך הארגוני של מפעל החברה בדגש על ההיבט האדמיניסטרטיבי כאב בית. די בכך, כי לצורך תפעול שוטף של חברת ההפקה נדרשים גם עובדים בתפקידים מנהליים התומכים בפעולות הליבה של העסק.
התובע עבד בעיקר בחצרי הנתבעת, כתף אל כתף עם שאר העובדים. התובע הפעיל ציוד של החברה וקיבל כרטיס ביקור של החברה כמנהל הלוגיסטיקה. הוא היה כפוף להוראות המנהלים, השתתף בכל האירועים לעובדי החברה, קיבל שי לחג ועוד.
התובע לא ניהל עסק עצמאי. לא היו לו עובדים והוא עבד אישית ובבלעדיות יום יום בנתבעת בשכר קבוע, ללא קשר למשימותיו והיה תלוי כלכלית בחברה.
באשר לתום הלב של מועסק כעצמאי שנים רבות ותובע כעובד, נפסק, כי הנתבעת היא שדרשה מהתובע להתקשר כעצמאי עם חשבוניות. כמו כן, שני הצדדים הפיקו תועלת מהעסקתו כעצמאי. העובד ביתרונות בהיבט מיסוי ואילו המעסיקה חסכה לעצמה עלויות תחזוקה וזכויות סוציאליות. לכן
לא מדובר בחוסר תום לב קיצוני השולל את סיווג התובע כעובד.
לתובע נפסקו כ- 100,000 ₪ פיצוי פיטורים, כ-30,000 ₪ זכויות סוציאליות, ופיצוי לא ממוני נמוך בסך 10,000 ₪, וכן 25,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
פלטפורמת שיווק
(1)(1).jpg)
.png)
.jpg)
.png)
