"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אלקיכם". כ"ג : כ"ב עלינו להבין: מדוע באמצע פרשת המועדות לאחר הציווי על חג השבועות מופיעים לפתע דיני מתנות עניים? הרי דיני מתנות עניים נכתבו בפרשה הקודמת, פרשת "קדושים", בלשון כמעט זהה! - ראשית, יש לשים לב שישנו הבדל גדול בין הציווי על מתנות הכהונה ובין הציווי על מתנות העניים. במתנות כהונה נאמר: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ". דברים י"ח: ד ולגבי הלוי נאמר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ". דברים כ"ו: י"ב ובמתנות עניים מדגישה התורה: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ...לֹא תְלַקֵּט...לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". כך מובא במדרש: "תעזוב לפניהם - הנח תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות". ספרא קדושים ג: ז כלומר, לגבי הכוהנים והלווים יש צורך בנתינה: בעל הפירות לוקח את פירות המעשר והולך אל הכהן או הלוי ונותן להם, אולם במתנות עניים על בעל השדה להשאיר לעניים את מתנותיהם בשדה מבלי להתעסק בהן כלל, והעניים בעצמם באים ונוטלים אותן. מדוע? מבאר האלשיך: "שיהיה דרך כבוד, שלא תכלה פאת השדה, ותיקח בידיך הלקט והפרט לתתו בידיך לעני, כי יתבייש. רק שתניח הפאה והלקט והפרט, והם ילכו כלוקטים משלהם דרך כבוד...היזהר מלהתראות כאילו אתה נותן לו! רק תניח הפאה ולקט ועוללות, והם ילכו אחר כך ולקטו אחר הסתלק הבעלים". שם כמה מתוקים דברי האלשיך! - התורה חסה על כבודו של העני - התורה דורשת מבעל השדה להניח את מתנות העניים בשדה, כדי שהעני יוכל להלך בשדה כבתוך שלו וליטול מבלי שאף אחד יבחין שהוא "מקבץ נדבות". ועוד, כדי שלא ירום לבבו של בעל השדה וירגיש שהוא הנותן. לעומת זאת במתנות כהונה ניתן לתת לכוהנים את המגיע להם, כיוון שהמתנות ניתנות לכוהנים וללווים כשכר על עבודתם בבית המקדש, ואין חשש שירום לבבו של בעל השדה. לגבי השאלה שפתחנו בה, כותב ה"משך חוכמה": "כי תדעון, כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החוקים, כי אם על הנימוסים המושכלים...לכן אמר כי בחג העצרת תחוגו על מתן תורה - לא על החוקים לבד, כי אם גם על המושגים בשכל. לכן "ובקוצרכם את קציר ארצכם וכו''', גם כן מצד ש"אני ה' אלקיכם". שם דיני מתנות עניים נכתבו מיד לאחר הזכרת חג מתן תורה ללמדך, שגם מצוות חברתיות, כמו מתנות עניים, נובעות מנתינת התורה. על פי זה מתבארת יפה סיומת הפסוק: "אֲנִי ה' אֱלקיכֶם"; כלומר, קיימו את המצוות מפני שכך גזרה חוכמתו יתברך. רש"י מביא מדרש "תורת כוהנים": "אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכיפורים מכאן? ללמדך, שכל הנותן שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש, והקריב עליו קורבנות בתוכו". שם רעיון נפלא מובע בדברי רב אבדימי ברבי יוסף: "מועד" הוא מלשון התוועדות. המועדים מהווים מפגש קרוב עם הקב"ה. האדם טורח ומיטלטל בדרכים כדי לעלות לבית המקדש. העוזר לשכן העני שמעבר לדלת, ונותן לו לקט ופאה בעין יפה ובשמחה, פוגש את הקב"ה ומתעלה. |