פרשתנו היא אחת הפרשות המרגשות ביותר בתורה. משפחת יעקב מתאחדת מחדש אחרי עשרים ושתים שנים של פירוד, ניתוק ויגון. על שני מפגשים מרגשים מסופר בפרשתנו:
הראשון, המפגש בין יוסף לאחיו ובין יוסף לבנימין:"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו...וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". והשני, המפגש בין יעקב ליוסף: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".
ננסה לעיין בסוגיית ה'בכי', כפי שהיא מתבארת בדברי חז"ל, נעיין תחילה במפגש הראשון.
חז"ל בגמרא, מגילה טז' ע"ב דורשים ומוציאים את הפסוק מידי פשוטו: חז"ל דורשים, שבמפגש בין יוסף לבנימין, יוסף בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין, וסופם להיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ושגם הוא עתיד להיחרב. דרשת חז"ל נראית לכאורה תמוהה, מדוע מנסה המדרש לתלות את הבכי של יוסף ובנימין בחורבנות המקדש? הרי הבכי של שני האחים שלא התראו הוא אנושי ומובן?
ה"שפתי חכמים" מבאר,שייתור הלשון "צוואר", שלא נאמר במפגש בין האחים ליוסף, אלא רק במפגש בין יוסף לבנימין, הביא את חכמים לדרוש, שהבכי כאן איננו רק בכי מקומי.
הרב חיים דרוקמן מבאר: שיחות לפרשת שבוע שאין ספק שהבכי של יוסף ובנימין היה בכי של שמחה, בכי של התרגשות לאחר הפירוד הממושך שנכפה עליהם. לחז"ל היתה מגמה אחרת: מגמתם היתה מגמה חינוכית. חז"ל באו להזכיר לנו שישנו חוט מקשר בין מכירת יוסף לבין חורבן בתי המקדש. שנאת חינם למרבה הצער, הוא הגורם המרכזי לכל הצרות כולן.
 חשוב שנזכור, שעם שלוש צרות התמודד יעקב אבינו בחיר האבות בימי חייו: צרת עשיו, צרת לבן וצרת יוסף. "עלי היו כולנה". [1]  שתי הצרות הראשונות היו צרות מבחוץ, ולמרות הקושי והסבל הרב שבהן, ידע אבי האומה להתמודד, ויצא מהן אף מחוזק.  הצרה השלישית הייתה הקשה שבכולן. צרת יוסף מקורה בבית פנימה, והיא זו שגרמה בסופו של דבר, לירידת יעקב אבינו למצרים ולתחילת הגלות.
נעיין כעת במפגש השני. במפגש שבין יעקב ליוסף בנו נאמר: "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ" חכמים שמו לב, שלא נאמר "ויבכו", בלשון רבים, אלא "ויבך" בלשון יחיד, שמשמעו, שרק אחד בלבד בכה. נחלקו הפרשנים מי בכה:
 הרמב"ן מבאר, שיעקב הוא זה שבכה בלבד:  "...דבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל, או הבן הבכור המולך...". רש"י מביא מדרש אגדה המבאר, שיוסף הוא זה שבכה: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את "שמע". [2] 
גם כאן עלינו לשאול: מה מקום ל"קריאת שמע" ברגע זה? האם לא מצא יעקב אבינו זמן מתאים יותר כדי לקרא קריאת שמע?
הרב חרל"פ מבאר, שיעקב במפגש שלו עם בנו לא בכה ולא נפל על צווארי יוסף, כיוון שחשש מפרשנות מוטעית של בניו, כפי שקרה לאחר עשיית "כתונת הפסים", "לעומת מה שהראה יעקב קודם חיבה יתירה אל יוסף, ובשביל כתונת הפסים שיעקב עשה ליוסף, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, נתאפק יעקב להראות חיבה יתירה לפני האחים". מי מרום ח"ה עמ' צ'
עוד ניתן לבאר, שליעקב באותם רגעים קדושים התברר מה שאמרו חז"ל: "וישלחהו מעמק חברון", בעצה עמוקה של אותו צדיק, שקבור בחברון...כי גר יהיה זרעך". סוטה י"א ע"א
באותם רגעים "קלט" יעקב מדוע נתגלגל יוסף למצרים, והבין שהגיעה עת גזירת הגלות שנאמרה לאברהם אבינו במעמד ברית בין הבתרים, לפיכך קרא בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".
ה"מלבי"ם שם, וכן המהר"ל "נותנים משמעות עמוקה יותר להתנהגותו של יעקב: יעקב חש באותם רגעים הרגשה של רוממות, אהבה נשגבה ושלווה נפשית עילאית. אותם רגשות מבקש יעקב להפנות לקב"ה.
"באשר בעת ההיא...נתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז "קריאת שמע", ורשפי אש, שלהבת אהבת ה', גבר בלבו על אהבת יוסף, עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפשו במחשבתו במסירת נפש על אהבת ה'...". " סיפור מצמרר המעיד מה היא אהבת ה', מסופר על ה"חפץ חיים": כשנפטר בנו הצעיר, ר' אברהם, ספד לבנו ואמר: בגזרות ת"ח ת"ט התגוררה באחת העיירות אישה אלמנה עם בנה היחיד. הבית שבו התגוררו האלמנה ובנה היה בקצה העיירה. חייליו של הצורר חמילנסקי ימ"ש, התנפלו באכזריות על הבית ורצחו את בנה היחיד. עמדה האישה ואמרה: "ריבון העולמים! נתת לב לכל אדם כדי שיאהב אותך; אך אני, שפחתך, לא יכולתי לאהוב אותך בלב שלם, כי גם את בני יחידי אהבתי, לכן חלקתי אהבתי: מחציתו הייתה מלאה אהבה לבני, ומחציתו לך. אולם עתה, לאחר שנלקח בני", אמרה אותה אלמנה, "אוכל לאהוב אותך בלב שלם". כך אמר ה"חפץ חיים": "הרי אני בשר ודם, ואהבתי הייתה נתונה גם לבני, ר' אברהם, אולם עתה, משנלקח בני, ר' אברהם, אוכל לאהוב אותך בלב שלם.
עוד נראה לבאר - שני כוחות מרכזיים יש באדם: כוח הרגש וכוח השכל. כוח הרגש הוא הכוח המניע, המפעיל, הדוחף, המתאווה והמעורר. כוח זה משול לדלק של מכונה. מאידך, כוח השכל, כוח הדעת, הוא כוח בולם, כוח שאומר לאדם: "רגע, עצור! חשוב,"האם זה ראוי או לא".
לכל כוח יש חסרון ויתרון. בכוח הרגש ישנה סכנה גדולה - הוא מסוגל להוביל את האדם למחוזות שכלל אינו חפץ בהם. מאידך גם בכוח הדעת ישנה סכנה גדולה של הססנות וביקורת יתר. השילוב המנצח הוא איחוד הכוחות של הרגש והדעת יחד. חז"ל רוצים ללמד אותנו, שאבותינו הקדושים ידעו תמיד לשלב בין שני הכוחות; מעולם לא נתנו לכוח האחד לשלוט על חשבון הכוח השני. "באותה שעה" אומרים חז"ל: "היה קורא קריאת שמע". כוונתם היא שיעקב אבינו גם באותה שעה לא נתן לרגש לפרוץ ,"להתפרע"; גם באותה שעה בחיר האבות ידע לשלב את הדעת עם הרגש.
 כך אומר הרב  קוק זצ"ל: "אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו; תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת. כשירצה להתפרץ למעלה ממדרגתו, יאבד את הכישרון של הרגש, ויהיה מלא פגמים וחסרונות, אף על פי שיהיה בעל שכל גדול. ואין צריך לומר, שאם ישתקע ברגש לבדו, יפול בתהומות של סכלות, המביאים לידי כל חולשה וכל חטאת. רק תכונת המשקל השווה, המאזן את השכל עם הרגש, תביאהו לידי הצלה גמורה" ("אורות הקודש " ח"א עד')

השנה הכל מקבל עבורנו משמעות אחרת, נוספת ועמוקה.

התכנסנו ללימוד בחברותות של בנות ז' עם בנות ט' ובנות ח' עם בנות י"א.

התכוננו ולמדנו על משמעות היום המיוחד הזה ומה ניקח ממנו לעצמנו- בתקופה זו ובכלל.

"כִּי בְשֵׁם קָדְשֶׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לֹּו שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד"