בית הדין הארצי הפך פסק דין של בית הדין האזורי ופסק שנהג מונית שהתקשר עם בעל מונית להפעיל את מוניתו בהסעות לשדה התעופה וקיבל אחוז מהכנסות המונית איננו קבלן אלא עובד, ופסק:
מעמדו של אדם כעובד הזכאי לזכויות סוציאליות מחייבות מכוח חוקי המגן והסכמים קיבוציים איננו נקבע לפי הסכמת הצדדים אלא לפי מהות היחסים בנסיבות העניין על פי מבחן ההשתלבות על שני פניו.
המערער השתלב בעסק של בעל המונית שהפעיל שירותי הסעה מירושלים לנתב"ג והיה חלק מהמערך הארגוני שלו.
הפיקוח והשליטה של חברת נשרטורס מטעם בעל המונית על עבודת הנהג כמוה כפיקוח ושליטה של המעסיק.
העובדה שהמערער דאג למחליפים מטעמו בהיותו בחופש שרתה את אינטרס בעל המונית להפעיל את שירותי ההסעה ברצף בכל שעות היממה ולהגדיל את הכנסתו ואינה שוללת את הקשר האישי בין הנהג לבעל המונית.
הכלי העיקרי לביצוע העבודה היה המונית שנרכשה מכספי המשיב. העובדה שהמונית הייתה ברשות המערער כל שעות היממה איננה שוללת יחסי עבודה. הדבר שרת את בעל המונית שאיפשר זמינות של המערער לקריאות להסעות מזדמנות.
גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות התקיים במערער. הוא היה למעשה תלוי כלכלית בבעל המונית, והוצאותיו המינוריות לא העמידו אותו בסיכון כלכלי.
אמנם במערכת היחסים בין הנהג לבעל המונית יש גם סממנים של העסקה קבלנית, אבל שקלול הסממנים מטה את הכף לטובת יחסי עבודה, ולכן התיק הוחזר לבית הדין האזורי לדון בתשלום זכויות הנהג כעובד.
בפני כבוד הנשיאה ורדה וירט- ליבנה, כבוד השופטת סיגל דוידוב- מוטולה, כבוד השופטת חני אופק גנדלר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דובי רם, נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים
בית הדין הארצי
עובד ששכרו הרגיל מורכב משכר ועמלות משתנות יקבל פדיון חופשה על פי ממוצע העמלות השנתי, גם אם קיבל בחודש האחרון עמלת ענק
המערער עבד כמנהל שירות ושכרו הורכב משכר יסוד בתוספת עמלות מכירות חודשיות שנעו בשנה האחרונה בין 7,000 ל- 22,000 ש"ח. לקראת סיום העסקתו נחתם הסכם היפרדות לפיו החברה תשלם פדיון חופשה ומענק מותנה של כ- 160,000 ש"ח כנגד ויתור על תביעות נוספות. בחודש האחרון
לעבודתו העובד קיבל עמלות יוצאות דופן בסך כ- 190,000 ש"ח, יותר מסך כל העמלות השנתיות שלו. העובד קיבל פדיון חופשה לפי מכפלת ימי החופשה שנצברו בממוצע השכר והעמלות ב-12 החודשים האחרונים. העובד תבע את החברה בטענה כי פדיון החופשה שולם לו בחסר משמעותי
לאור העמלות הגבוהות שקיבל בחודש האחרון, ודרש לחשב את פדיון החופשה לפי ממוצע העמלות של שלושת החודשים האחרונים. בית הדין האזורי קיבל עקרונית את טענת העובד, אך דחה את התביעה לאור הסכם ההיפרדות שכלל מענק גבוה, לפנים משורת הדין, מותנה בויתור על תביעות
לסכומים נוספים לרבות תביעה להגדלת פדיון חופשה. העובד הגיש ערעור לבית הדין הארצי והערעור נדחה.
בית הדין הארצי דן בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית שקובע באופן רחב מהו השכר הרגיל לחישוב דמי החופשה. בית הדין הארצי הבחין בין סעיף 10(ב)(1) אשר חל על עובד שמקבל את גמול עבודתו, כולו או חלקו על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו, לבין סעיף 10(ב)(2) אשר חל
על עובד שמקבל את גמול עבודתו לא על בסיס של זמן. לפי הפסיקה, עובד שמקבל שכר בסיסי בנוסף לעמלות יחול עליו סעיף 10(ב)(2), אך בית הדין הארצי הרהר על קביעה זו. נפסק כי כדי לקבוע מהו רבע השנה של העבודה המלאה ביותר, במנותק משכרו של העובד, החלת סעיף 10(ב)(2)
לחוק עלולה להביא לתוצאה מעוותת כלפי העובד והחברה, לכן הדרך הנכונה לחשב את תעריף פדיון החופשה במקרה הנדון -גם אלמלא מחסום כתב הויתור- הינה עריכת ממוצע עמלות של 12 חודשים, בהיקש מתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים. דרך זו מגלמת איזון פנימי בין האינטרסים
של העובד והמעסיק.
בית הדין הארצי הרחיב בנושא תוקפו של כתב ויתור ועל כך נסקור בתמצית נפרדת.
בפני כבוד השופטת לאה גליקסמן, כבוד השופטת חני אופק גנדלר, כבוד השופטת מיכל נעים דינבר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דובי רם, נציגת ציבור (עובדים) גב' ורדה אדוארדס
מתכונת המזכר השבועי היא עדכון תמציתי ביותר של החידוש העיקרי בפסק דין או בחקיקה, והפניית המעוניין לפרטי העובדות, ההליכים וההלכות בפרסום המלא.