עובד ותיק במועצה הדתית בנתניה, אשר פרש לגמלאות במסגרת תכנית הבראה על יסוד הבטחת הממונה על המועצה שהעניק לו תנאי פרישה חריגים, תבע את אכיפת ההבטחה לגמלה מיוחדת שהביאה להסכמתו לפרוש לגמלאות.
נפסק כי הבטחת הממונה לתובע לא היתה הבטחה שלטונית בת תוקף משפטי כיוון שהיא ניתנה ללא סמכות חוקית ולא אושרה כדין על-ידי החשב המלווה והרגולטור. בית הדין פסק כי לא ניתן לאשר לעובד רשות ציבורית, הטבת שכר או גמלה החורגת מן הדין. בית הדין אף צווה לקזז
מכספים שמגיעים לתובע הפרשי גמלה ודמי הסתגלות שקיבל ביתר.
מצד שני, בית הדין הדגיש את חובת תם הלב המוגברת החלה על המעסיק כלפי עובדיו והחליט כי בנסיבות המקרה יש הצדקה לחייב את המעסיק הציבורי לפצות את הגמלאי ב-30,000 ש"ח על הפרת חובת תם הלב. זאת, גם כדי למנוע מרשויות ציבוריות אפשרות גורפת ליצר להן חסינות אוטומטית
מאחריות לפעולותיהן החורגות בהסתמך על חוק יסודות התקציב, וגם כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית מעובד ציבור אשר הסתמך על מצג שווא של מי שנחזה כבעל סמכות מטעם הרשות.
בפני כבוד השופטת קארין ליבר-לוין, נציג ציבור (מעסיקים) מר יורם זקס
בית הדין האזורי
עובד מדינה אינו זכאי לתגמול נוסף בעד
מטלה נוספת שנטל על עצמו מעבר לתפקידו הרגיל
התובעת עבדה במשרד הראשי של משרד הבריאות. היא זכתה במכרז לתפקיד מנהלת משאבי אנוש של בית החולים שמואל הרופא. כשנה לאחר מכן הסכימה ליטול על עצמה תפקיד של מנהלת משאבי אנוש בבית חולים בראשון לציון, בנוסף לתפקידה הרגיל. היא הגישה תביעה כנגד משרד הבריאות
לקבלת כ 400,000 ש"ח בגין הפרש דרגות שכר, רמת ניידות, תוספת כוננות ופיצוי בגין עוגמת נפש על התקופה שבה עבדה בשני התפקידים ולא קיבלה כל תגמול נוסף.
בית הדין דחה את התביעה ופסק כי התובעת לא טענה בשום שלב שקיים מקור נורמטיבי המחייב את משרד הבריאות לשלם לה תגמול מיוחד על ביצוע התפקיד הנוסף. כמו כן, מעולם לא הובטח לעובדת תגמול בגין ביצוע העבודה הנוספת. נקבע כי אין כל חובה לפי הדין, הסדר קיבוצי,
הסדר פרטני, הבטחה מוסכמת, אינטרס הסתמכות או חובה כללית לתגמל את העובדת בגין העבודה הנוספת. יתר על כן, העובדת ידעה מההתחלה בדבר הסירוב לתגמל אותה על העבודה הנוספת.
על כן, כל התביעה נדחתה לרבות תביעת הפיצוי בגין עוגמת נפש. בעיקר בגלל שהתובעת גמלאית הופחת שיעור הוצאות המשפט שהוטלו עליה ל- 5,000 ש"ח.
פלטפורמת שיווק
(1)(1).jpg)
.png){kind=small}
