אני הוא בעל הבירהבמדרש בפרשת השבוע מובא משל על אברהם אבינו ע"ה: "מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם". בירה דולקת אנחנו עומדים כעת בתקופה מאתגרת. במלחמה שמתנהלת בארץ ישראל יש שתי חזיתות, חזית אחת גיאוגרפית, עוטף עזה, יישובי הדרום, יישובי גבול הצפון, וחזית שניה היא בלב כל אחד מישראל, שם נלחמת הסטרא אחרא את מלחמת האמונה. בשתי החזיתות תקף האויב בפתע פתאום – גם בחזית האמונה. הוא סמך על השאננות שלנו, המתין לרגע המתאים מבחינתו ותקף. משם ואילך נמסר הקרב לכל אחד מאתנו, ועלינו להשיב מלחמה שערה ולהכות את האויב שוק על ירך. וחשוב להדגיש, האירועים הזוועתיים שהתחוללו ביום שמיני עצרת זועקים אמונה. זועקים השגחה פרטית. אברהם אבינו ראש המאמינים קיבל את הארת האמונה הראשונה שלו מתוך הסתכלות על הבירה הדולקת. הוא ראה ארמון נפלא העולה באש. זו תמונה שמכריחה את המתבונן בה להכיר כי יש מנהיג לבירה. מצד אחד ארמון מופלא שמישהו טרח והשקיע בו תכנון, בניה, גימור ותחזוק. ומצד שני אש משתוללת בתוכו. אוכלת ומכלה כל חלקה טובה. זו לא שריפת יער שפרצה בפתע פתאום, זו אש מכוונת. אותו אחד שאחראי על בניית הארמון אחראי גם לשריפתו. יש מנהיג לבירה. בפרט לבירה דולקת. למעלה מהיגיון הטבח הנורא שהשתולל בעוטף עזה בשמחת תורה לפני שבועיים, מצביע כמעט בגלוי לכיוון מעלה. כל מי שעיניו בראשו מזהה את ההשגחה הפרטית שכיוונה כל יריית כדור וכל אבחת סכין. התאריכים הכל-כך מדויקים. העיתוי של השבר במקביל לשבר הפנימי הגדול שעובר על עם ישראל. גבולות פיזיים שנחצו כנגד גבולות רוחניים שנחצו. שמירת השבת שהצילה, ועוד כהנה וכהנה סיפורי השגחה. ומעל הכל, חוסר הסדר וההיגיון. מי לחרב ומי לחיים. סיפורים מצמררים על חיות האדם שהכריתו רחוב שלם על יושביו, אך משום מה דלגו על בית אחד; רוצחים צמאי דם שבבית אחד שחטו את כל השוהים בו, ובבית שני הסתפקו בלקיחת אוכל מהמקרר; מחבלים ארורים שלקחו לשבי עשרות תושבים באכזריות אין קץ, ובלי שום הסבר שחררו כמה בודדים לנפשם; יצורי שאול שהשתמשו במטבע הלשון 'האסלם אוסר רצח נשים וילדים', וחסו כביכול על כמה נפשות רכות, בעוד חרבם נוטפת דם עוללים רכים בהם טבחו רק רגע אחד קודם. אין לזה שום הסבר הגיוני. גם לא במגבלת הטבע הרצחני והחייתי של אותם פראים. כביכול הצביע הקב"ה על כל יהודי ויהודיה ואמר: אותו תהרגו ואותו לא. אותם תקחו בשבי ובהם אל תגעו. השגחה פרטית ומדוקדקת עד אימה. בירה דולקת ועולה בעשן. הרהורי כאב אז השגחה פרטית מצמררת אנו רואים במוחש, היכן נקודת הטלטלה שעוברת על רבים מאתנו. לא שאלה האם יש מנהיג לבירה, אלא תמיהה כואבת ונוקבת. התמיהה האלמותית: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? אכן יש מנהיג לבירה. אך מדוע הוא לא נזעק לכבותה. מה קורה כאן? הרי הארמון המופלא הזה חשוב למי שבנה אותו אז היכן הוא? האירועים האחרונים עלולים לפזר ערפל ומסך עשן על האמונה ברחמי ה', בטובו, באהבתו. ובזירה הזו, צפות ועולות, יחד עם הזוועות, גם שאלות שותתות דם. בדרך כלל הן חבויות בתוך הלב ולא יוצאות החוצה, אולם הן מכרסמות מבפנים. וודאי שיש מנהיג לבירה, אבל איך זה ייתכן? למה? ריבונו של עולם, למה עשית לנו את זה? איך יכולת להרשות אכזריות כזו? איך נתת שישחטו כך את הילדים שלך? כיצד אפשרת שיובילו את ילדיך הרכים ברחובות העיר בתוך כלובי עופות? ועוד ביום כל כך קדוש. שמיני עצרת. שמחת תורה. ביום שגילית לנו כמה אנחנו קרובים אליך. ביום בו אנו שמחים אתך ורוקדים עם תורתך הקדושה? הבירה היקרה והאהובה עולה באש הגיהנום, והמנהיג, מדוע הוא שותק? הרהורי כאב אלו לפעמים קשים יותר מכפירה מוחלטת. כי הם מערערים את אהבת הבורא אלינו, את חמלתו, את בחירתו בנו. את כח הטוב מול הרע. את התקווה לשינוי. חושך והסתרה וחשוב להבין, אין כאן שאלות באמונה חלילה. יש כאן חושך. אנשים נורמליים אינם מסוגלים לחוות כאב מוגזם. וכשזה קורה הם מאבדים את היכולת להבין, להרגיש, להתבונן. כשאדם מרגיש חוסר אונים, כשהוא עומד חסר ישע מול מראות מזוויעים ואין לאל ידו להשפיע ולהקל עליהם, כל המידע האמוני שצבר עד כה קורס. הוא מחפש על מה להישען ולא מוצא. איפה האמונה שהיתה לי אתמול? למה אני מרגיש בודד בלי משענת? למה האדמה רועדת תחת רגליי? וזה מה שאנשים חווים בימים אלו. חושך. אך המשל הזה יכול גם לתת לנו את הפתרון. מה עושים בחושך? בדיוק מה שעושה ילד בזמן הפסקת חשמל. הוא נצמד לאבא שלו. אבא שלו לא המציא את החשמל. אבא שלו גם לא בהכרח ימצא דרך להאיר לו את החדר. אבל הוא אבא שלו. הוא נצמד אליו, לא בשביל לקבל פתרונות. לא בשביל לשמוע הסברים. הוא נצמד אליו כי הוא אבא שלו. כי הוא המשענת היחידה שלו. כי לידו הוא מרגיש בטוח גם בחושך.
כתר מלוכה הכאב אמנם גדול. הבלבול שולט. חוסר אונים. פחד. חרדה. כעס. ייאוש. רגשות טבעיים ואנושיים העולים מתוך המצוקה. אך את כל אלו עלינו להפנות אל הכתובת הנכונה. לרוץ בטבעיות אל המקום היחיד בו אנו מסוגלים להרגיש בטוח. אל ה' יתברך. בלב כל אחד מאתנו שוכנת האמונה בכך שאנו בנים אהובים של ה' יתברך. בואו ניתן לנקודה הזו לפרוץ החוצה לשאוב אותנו אחריה. בעת הזו עלינו להאמין בנקודה הפנימית שלנו. להאמין שאנחנו מאמינים. לסמוך על האמונה שלנו. ולהיצמד כמה שיותר אל אבא שלנו. נכון שחושך שורר. נכון שאי הבהירות חוגגת. אבל ליד אבא נרגיש בטוחים. מוגנים. האמונה הזו לא מתעלמת מהכאב. היא נותנת לו מקום. היא צועקת את הצעקה הנוראה. אבל מפנה אותה אל הכתובת הנכונה. שהכאב לא ישוטט חלילה סתם כך בחלל התוהו. אלא שישוגר אל המקום ממנו חוצבנו. אל המקום ממנו תיחצב עבורנו הנחמה. אנחנו לא מחפשים כרגע הסברים. לא תירוצים. אנו רוצים את האמונה בעצמה. אמונה שאומרת: אני לא מבין אבל מאמין. אין לי הסבר, אבל אני לא נופל. יש לי על מי להישען. יש לי אל מי להיצמד. יש לי כנפיים לחסות תחתם. אמונה כזו תצליח לעבור את המשוכה הגבוהה הזו. אמונה של למרות ולמרות ולמרות. אמונה שתיצור מכל אותן רגשות טרופים, כתר מלוכה. כתר לנו וכתר לו. כתר אחד. כתר יתנו לך ה' אלוקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה. | 
פלטפורמת שיווק.jpg)
_570x67-r(1).jpg)
.jpeg)
_570x67-r(1).jpg)
.gif)
.jpeg)
_279x372-r(1).jpeg)
.jpeg)
_279x496-r(1).jpeg)
_570x67-r(1).jpg)
.jpeg)
_570x52-r(1).jpg)