לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה הגיע ניסיון ראשון, שנכשל, לתקוף הטלת עיצום כספי על מעסיק לפי החוק להגברת האכיפה. לכן, בית הדין התייחס, כהדרכה כללית, לתכלית החוק ולתהליכי הביקורת המנהלית והשיפוטית על החלטת הממונה להטיל עצום כספי בשלוש ערכאות.
הממונה לפי החוק להגברת האכיפה הטיל על בית מרקחת עיצום כספי מופחת בסך 18,000 ש"ח בשל עיכוב הפקדת כספי ניכויים לקרן הפנסיה של עובד אחד במשך כשלושה חודשים, אחרי התראה מנהלית. ועדת הערר לפי החוק דחתה את ערר המעסיקה וכך גם בית הדין האזורי, למרות שהמחדלים
תוקנו וחלקם לא היו באשמת המעסיקה. החברה פנתה בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי ונדחתה.
נפסק, כי סמכות הממונה ושקול דעתו להטיל עצום כספי, לאחר התראה בכתב למעסיק, ולאחר קבלת טענותיו בכתב, מוגבל להנחיות פנימיות ולסכומי עיצומים קבועים.
בשונה, לוועדת הערר מוקנות לפי החוק סמכויות מנהליות רחבות לבחון מחדש לגופה את החלטת הממונה, (De Novo). הוועדה מוסמכת לא להסתפק בביקורת שיפוטית, ורשאית להתערב בשקול דעתו המנהלי של הממונה.
להבדיל, לבית הדין האזורי סמכות מצומצמת להעביר ביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית של ועדת הערר, שאיננה ערעור. בית הדין בוחן אם נפל פגם בחוקיות או בסבירות החלטת ועדת הערר. בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי "בגלגול שלישי", הביקורת השיפוטית על פסק הדין
האזורי אף מצומצמת יותר והרשות תינתן רק במקרים חריגים.