|
הימים שבין י"ז בתמוז – לבין ט' באב נקראים: "ימי בין המצרים" אני מעדיף לקרוא להם: "הימים הנוראים" או "עשרים ואחת ימי תשובה".
הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נקראים "הימים הנוראים", בהם אנו נדרשים לפשפש במעשינו ולהכשיר עצמנו ליום הנורא
יום הכיפורים .
אלא, שאני חש לא פעם, שזה לא זה....
בהחלט חשוב, שנפשפש במעשינו, ובהחלט חשוב, שנקבל על עצמנו לשנות דפוס חיים כזה או אחר, והלוואי ונעמוד במה שלקחנו על עצמנו.
אלא, שאני חושב, שהסיפור האמיתי אינו שם!!
הסיפור האמתי נמצא בשלושת השבועות שבין
י"ז בתמוז לט' באב – ימי בין המצרים.
חכמים מספרים לנו במסכת יומא על מה חרבו שני הבתים:
בית ראשון חרב בעקבות:
* עבודה זרה.
* שפיכות דמים.
* וגילוי עריות.
בית שני נחרב בגלל שנאת חינם
שלוש כנגד אחד -
(יומא ט' - ב')
חכמים מצאו שאותה סיבה (אחת) שהייתה בבית שני – היא חמורה יותר משלושת האחרות.
עפי"ר אנו נהגים לפרש את העניין באמירה כללית:
שבית ראשון חרב בגלל סיבות שבין אדם למקום, ואילו בית שני חרב בגלל סיבות שבין אדם לחברו.
אותי מעסיק המונח - "שנאת חינם" מהי שנאת חינם? על פניו, ובפשט שלו, זוהי שנאה לאחר בלי סיבה, סתם כך.
נראה לי, שהדבר יותר מורכב. קשה לי להאמין שאדם הולך ברחוב, פוגש אדם אחר, שהולך מולו, וסתם ככה, מכריז " אני שונא אותו". למה אתה שונא אותו? "כי אני שונא אותו כי ככה בלי סתם ... בלי סיבה".
לא נראה לי הגיוני.
מה כן, יכול להיות, שהאחר ההולך מולי, נראה לי, כמו מישהו
מהקבוצה האחרת, שאינה הקבוצה שלי, אותה קבוצה שאני שונא.
הוא מתלבש כמוהם, הוא מדבר בסגנון שלהם, ובעיני זה מספיק כדי לשנוא אותו.
אני שונא אותו כלל מבלי ששוחחתי אתו אפילו מילה אחת. למען האמת, גם אם אני לא שונא אותו, הרי שאני מתייג אותו במוחי כאחד ששייך לקבוצה ההיא זו שאני לא אוהב אותה. וזה בהחלט יספיק לי כדי לשפוט אותו לחומרה על דבר כזה או אחר שיעשה. |
התמונה מתוך - האתר חב"דפדיה |
בין אדם למקום - ובין אדם לחברו:
משלושת החטאים אשר גרמו לחורבן בית ראשון, רק אחד קשור ביחסים שבין האדם לאל, "עבודה זרה" . השניים האחרים הם בהחלט חטאים שבין אדם לחברו: "שפיכות דמים - וגילוי עריות" הם עניין של סדר ציבורי חברתי.
אם כך, אז מה החטא הגדול של ימי בית שני שגרם לחורבן? חורבן ארוך וקשה (יש שיגידו עד ימנו).
נידרש רגע למושג: "שנאת חינם". דרך הסיפורים ההיסטוריים של סוף ימי הבית השני. אנו יודעים, שבימי הבית השני, נחלקה החברה היהודית לקבוצות ולכיתות. חלוקה, שלא הייתה פשוטה, כי היא כללה אלימות מבית יותר מאשר אלימות מחוץ.
הפרושים, הצדוקים, האיסיים, הסיקרים, הקנאים.
כל אחת מהקבוצות הללו, החזיקה אמת משלה וגישה לחיים.
זה בסה"כ בסדר, ככה החיים בנויים, כשלכל אחד מאתנו גישה לחיים, שאינה בהכרח, תואמת את הגישה של האחר.
מעולם לא היינו ולעולם לא נהייה בעלי דעה אחת.
לא אנו כיהודים, ולא אנו כבני אדם. אין צורך לצפות, שתהיי אחדות דעות בינינו, כי אין. |
אם כך, היכן הבעיה?
הבעיה, מתחילה כשעושים דה-לגיטימציה לדעה של האחר
ולקיומה של הקבוצה האחרת. כאשר כבר לא לגיטימי להיות פרושי, צדוקי, או אסיאי.
אותה דה-לגיטימציה, אינה מתרחשת ביום אחד, זהו תהליך ארוך ומורכב. לתהליך זה, שותפים רבים, אך בראש מנהיגי הקבוצות. בידיהם של מנהיגי הקבוצות הכוח לרכך את המתח הקיים או להגביר אותו. כשעומד מנהיג קבוצה כזו או אחרת, בכיכר העיר, נואם, דורש ונושא דבריו, ותוך כדי מחרף, מגדף או מגחיך, את אנשי הקבוצה השנייה. הרי שהוא מתחיל את תהליך הדה-לגיטימציה עליה אנו מדברים.
בשלב זה, אנו מתחילים לדבר בססמאות, אנו כלל, לא מכירים באמת את גישת הקבוצה האחרת לחיים. יתר על כן, במידה ואנו מכירים, מישהו מהקבוצה השנייה, אנו מיד משליכים עליו את כל הדברים ששמענו בכיכר העיר מפי אותו מנהיג שאנו משייכים עצמנו אליו.
עם הזמן, המושגים המשויכים לקבוצה מסוימת, הופכים למושגי גנאי, אפשר לקרוא לזה: "מיתוג".
אדם מתווכח עם חברו על מחיר הסחורה, או על גדר החצר המפרידה ביניהם, ואז הוא זורק לו את מילת הגנאי הנהוגה באותה תקופה: "צדוקי" –"פרושי".... וכדו'. באותם רגעים, כלל לא חשוב מהי עמדת הצדוקים, או עמדת הפרושים בעניין זה או אחר. עצם ההכרזה היא הוצאה מהכלל: "פרושי" –צדוקי" , זהו גמרת על בן האדם - הרסת אותו.
אגב, יתכן, ואדם זה כלל אינו שייך לאותה קבוצה מגונה.
אך, זו בהחלט דרך לגרום לפרט להיות מגונה ומודח.
כך, לאט, לאט, הקבוצות מתרחקות זו מזו. אנשים מקוטלגים לפי שיוך מפלגתי קבוצתי ולא לפי שיוך אישיותי. והלא האדם, מורכב מהרבה יותר מאשר דעתו הפוליטית, הדתית או החברתית. ובכל זאת, אנו נוטים לצבוע את האחר, באותו צבע קבוצתי כוללני. ואז מתפתח מצב, שאנו כלל לא מכירים את מי שאנו שונאים. אנו שונאים, כי הוא שייך לאחרים, אותם אחרים, ששם קבוצתם, הנו "מותג" לשם גנאי. אם כן, אנו שונאים אדם פרטי, מתוך שאנו שונאים את קבוצתו. שנאת הפרט - דרך שנאת הקבוצה.
נדמה לי, שזוהי אותה שנאת חינם, עליה דברו חכמים. אני קורא לכך: "שנאה לחינם" - כי מושא שנאתנו כלל לא נהיר לנו. עצם השתייכותו, לקבוצה האחרת, מהווה עליה לשנאה. במצב עניינים זה, החברה הולכת ונרקבת מבפנים. האויב מבחוץ, צריך רק לחכות, אנחנו כבר נעשה עבורו את העבודה... נתפורר.
|
ולימנו אנו:
החברה הישראלית מקוטבת, ומחולקת. יש בה מחלוקות רבות וקשות, זה בסדר. כי זה חלק מהחיים.
הבעיה מתחילה באנשים המדברים בציבור ברבים: בכיכר העיר, ברשת החברתית, או בערוצי התקשורת. אנשים, שהאמירה שלהם בעלת השפעה.
כשאומרים: "הצ'חצ'חים של הליכוד"
או כשאומרים: "מנשקי מזוזות" ומנגד, כשאומרים: "השמאלנים שכחו להיות יהודים" או כשאומרים: "הערבים מגיעים לקלפיות בהמוניהם".
כל אלו ואחרות, הן אמירות, שעושות דה-לגיטימציה לקבוצה
האחרת, ולדעתה.
בדיונים כאלה ואחרים, ברשתות עולה לא פעם אמירה:
יה- שמאלני, עוכר ישראל או שמאלני קיצוני ... וכן מהצד השני: ימני הזוי, משיחי.
בעצם מהו שמאל – או מהו ימין? רוב הצועקים כך, כלל לא יודעים מהו שמאל או מהו ימין. אלא שכך לימדו אותם לצעוק. |
למה הפסידו בדורו של דוד - ולמה ניצחו בדורו של אחאב?
לשון המדרש (תרגום חופשי): "דורו של דוד למה הפסידו? כי היו שם דלטורין (מלשינים). לעומתם דורו של אחאב היו מנצחים כי היו מאוחדים" .
הסבר מאוד מעניין של חכמים, לתפקודיהם של שניים מהמלכים (החשובים). דוד, שנחשב למלך האוהב, למשיח, לנעימות זמירות ישראל זה מה שחכמי המדרש אומרים עליו.
ואילו אחאב שחטא, החטיא, התחתן עם זרה, הכניס עבודה זרה, הרג את נביאי השם, הוא, ודווקא הוא מנצח במלחמות, ועליו חז"ל אומרים: "דורו של אחאב היו מנצחים, כי היו מאוחדים". מה בעצם חשוב לחז"ל, או איך חז"ל מציירים לעצמם את החיים. |
"המשך חכמה" - לרבי משה שמחה כהן (רבי משה שמחה כהן,ראשית המאה ה20)
על הפסוק "והמים להם חומה" ששלושת העבירות הנ"ל חמורות במישור הפרטי. אך אם נבחן בציבור - שנאת חינם שפשטה בו יכולה להרסו לגמרי. המשך חכמה, תולה את הרס החברה, בדברים הקשורים במישור הציבורי ולא הפרטי.
רציחות היו ויהיו. הרוצח יועמד לדין, וישלם על מעשיו. אך, כשהעניין הוא חברתי וציבורי, אנו בבעיה, כי, יתכן, ועושה המעשה, יוכתר על ידי קבוצתו כגיבור, וזה חלק מהתפוררות החברה. |
דברי הנצי"ב (רבי צבי יהודה ברלין): (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, אירופה סוף המאה ה-19)
נשים לב, לדברי הנצי"ב , בפירושו ("מרומי שדה") לסוגיה במסכת יומא: הרציחות בבית ראשון היו רגילות, אך בבית שני אלו היו רציחות בהיתר. דנו דיני מוסֶר, ודיני צדוקי. אך הסיבה שעמדה מאחורי דיני מיתה אלו הייתה שנאת חנם.
אשמה, קשה ולא פשוטה מטיח הנצי"ב.
הנצי"ב בעצם אומר, שהחברה תגיע למצב, בה יוצאו להורג (יכנסו לכלא, או כל עונש אחר), על פי חוק, ועל פי דין, אלא, שהחוק, או הדין הם מעוותים, והם כינוי לאותה שנאת חינם לקבוצה האחרת.
עוד נספר, כי בימיו של הנצי"ב הייתה הצעה להפריד את
החרדים מהחילוניים או מהרפורמים. מציעי ההצעה, תלו זאת בסיפור הפרדות לוט מאברהם. הנצי"ב התנגד לכך, ואף נלחם בכך (מזל שניצח), הוא תלה זאת, באירועי בית שני, עת נפרדו, הפרושים מהצדוקים, או מהאיסיים.
עוד הוסיף הנצי"ב (שימו לב, לאזהרה החמורה הזו), ברגע, שניצור את ההפרדה הזו, יתחלו מריבות מבפנים: אדם שרב עם חברו, יטען כנגדו, שהוא צדוקי או פרושי .... ואז, יוקיע אותו, ויוצא אותו מהכלל). |
הסבא מסלובדקה - רבי נתן צבי פינקל |
הסבא מסלובודקא - רבי נתן צבי פינקל (אירופה ראשית המאה ה-20, מראשי תנועת המוסר)
מנסה להבין את חטאי דור החורבן, וכן את אי ידיעת קץ הגלות וכך הוא כותב (מעניין מאוד - כדאי לקרוא בעיון): בית שני שלא נודע חטאו - לא נודע קץ הגלות, משום שלא ידעו את חטאם. כי לשנאת חינם אפשר לא להיות מודעים (כשחושבים שמדובר בוויכוח עקרוני - אידאולוגיה
כנגד היריבים הפוליטיים). צריך לבחון בוויכוחים שלנו אם הם לשם שמיים או שיש סיבה נסתרת לכך שהוויכוח מתלהט. |
ימי בין המצרים - או הימים הנוראים:
בימי בין המייצרים (או כפי שאני מציע לקורא להם, הימים הנוראים, נהוגים מנהגי אבלות: לא מתגלחים, לא שומעים מוזיקה, לא מתחתנים... ועוד סממני אבלות.
זה יפה, וחשוב, לייצור מודעות, דרך דברים חיצוניים. כשאני מגרד בזיפים, אני רוצה להתגלח, אך נזכר, שבעצם אסור לי, ושואל עצמי למה? ועונה, לעצמי, שאני בימי אבל, אבל על חורבן הבית. אלא, שזו לא התשובה הנכונה, התשובה הנכונה היא: אני לא מתגלח, בגלל החורבן, ובעצם שואל עצמי, האם אני במעשיי, לא אשם באי בנייתו? . חכמים הרי אמרו, דור שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו. איך וכיצד אני אשם? ברגע, שלא מנעתי, השתלחות כזו או אחרת, ברשת (או בכל מקום אחר). או שאולי גרוע מכך, הייתי שותף לה.... אז אני חלק מהאשמים, שהבית לא נבנה, ושאנו עדיין באבלות. כל פעם, שנגרד בזקן במהלך ימים אלו, נתעורר לתשובה. תשובה חברתית, האם מנעתי, התלקחות, וקיטוב, ומה עשיתי למען בניית החברה בה אני חי. ואיך לא נתתי, למלעיזים, ולמקטבים במה, אצלי בפייד או בכל מקום אחר.
ולשומע ינעם. |
|
| |
|
|
פלטפורמת שיווק.jpg)
