הפעם, פרידה מהאח "יצחק בנאי" הסעיף הדרומי של המשפחה.
ובהזדמנות זו, נספר על פטירת אנשים נוספים מהמשפחה,
כפי שהדבר בא לידי ביטיו בכתביהם.
כדרכם של החיים,
אנו נפרדים מהיקרים לנו בבא זמנם ועיתם.
דור הולך ודור בא - והשמש לעולם עומדת.
המוות אינו פוסח על איש או על מקום.
בצער עמוק, נפרדנו מעוד סעיף של משפחת בנאי.
השופט: "יצחק בנאי".
מכתבים ברוח
בספרו, "מכתתבים ברוח", כותב יוסי בנאי מכתבים לאלו שרצה לומר להם דבר אחד או שניים ולא הספיק.
אחד המכתבים ממוען לאימו בכורה, ואחר לסבו.
דברים רבים כותב יוסי לאימו ולסבו.
מרגש לקרוא ולראות את הקשר המשפחתי והעמוק בין האם לבנה / בניה.
את ימיה האחרונים בילתה בכורה במוסד סיעודי, אותו לא אהבה, וגם הם לא אהבו, אך כפי שאתם יודעים הרבה ברירות אין. משם המשיכה לעולם שכולו טוב, כפי שנראה בהמשך.
מכתבי פרידה
חושב שבין המאפיינים הרבים בהם ניתן לאפיין את יוסי בנאי נוכל לעמוד על שניים מאוד בולטים באשיותו:
הגעגוע לעבר, והאהבה למשפחה, לכל אחד מהם כוח חיות משלו,
אך כשהם מתערבבים זה בזה עוצמתם גדלה.
ואכן, כך הוא הדבר אצל יוסי בנאי.
יוסי הוא איש מתגעגע, ולא פחות מכך, הוא איש משפחה.
הנה מה שמעיד יוסי על עצמו, עת הוא כותב מכתב לאימו בכורה:
"הנה אימא, הבלתי ייאמן נעשה.
'הבן פורת יוסף' שלך התפנה מכל עיסוקיו הרבים כדי לשבת ולכתוב לך.
זה הגעגועים, אימא, שמביאים אותי לכתוב לך.
כי ברגע שאני קורא בשמך, את חוזרת להיות אימא שלי ואני שוב בנך"
(מתוך - מכתבים ברוח ע"מ 23).
באותו מכתב לאימו יוסי עורך מסע פרידה מאחיו ואחותו.
הוא מזכיר לאימו שהם כבר אינם,
לי נראה שהוא מזכיר זאת בעיקר לעצמו.
הנה מה שכתב בהקשר של האח אברם.
מותו של אבא מאיר
מותו של האבא – מאיר בנאי
מתוך מכתבים ברוח ע"מ 31
יום אחד ירד אבא כהרגלו, לקנות את הלחם בפינת הרחוב.
לפתע, כשהלחם בידו, הוא נפל מחוסר הכרה בין הכביש למדרכה.
את הזעקת מיד את אברם שיבוא לעזור.
רק בשבעה למותו של אבא סיפר לי אברם על המקרה לפרטיו. הוא סיפר כשהעלה את אבא, שעבר אז אירוע מוחי, אמרת לו בקול קר ותקיף: "למה מעלים אותו הביתה? שייקחו אותו לבית החולים!
כמו שהוא נראה עכשיו, אני לא רוצה אותו בבית."
עד היום אני רואה למול עיני את עיניו הכועסות של אברם, כשסיפר לי את הדברים.
את ואני, אימא, מעולם לא החלפנו על כך ולו- מלה אחת. אין לי ספק שלו, הייתי שואל אותך מודע התנגדת שיעלו את אבא הביתה, היית אומרת שעשית את זה רק למענו ושרק בבית חולים יכלו לטפל בו באמת.
ואת יודעת מה, אימא?
אני יודע שלו אמרת כך, הייתי מקבל את דברייך, כי את אימא שלי ואני פחדתי לחשוב אחרת ממך.
ההורים מאיר ובכורה (באמצע האח שמואל)
מתוך מעשה אברהם ע"מ 87
אבי שהיה בן יחיד לאמו ולאביו
מתוך כשאימא שלי הייתה מלכה ע"מ 22
אבי שהיה בן יחיד לאמו ולאביו
הלך יום אחד להביא
לחם מהפינה של הרחוב,
ולא חזר.
היה לאבי קול צלול
שלא פסק להדהד
בחדרים.
לעתים בהסתר
שאמי לא תראה חלילה,
היה מגניב לאפו
טבק חריף וריחני.
אחר כך בבית חולים 'שערי צדק',
כשאבוא לבקר אותו,
הוא כבר ישכב על ערש מותו.
וכשאשים את אזני אל מול פיו
אשמע אותו מהמהם
בצניעות כדרכו,
את תפלת האשכבה שישירו לו
אחר כך,
אלה שישאו אותו על כפיים
את אבי שהיה בן
יחיד לאימו ולאביו.
שהיה לו קול בהיר וצלול,
שלא פסק להדהד בחדרים.
שהלך להביא לחם
מהפניה של הרחוב
ולא חזר.
מותו של הסבא - מאיר אליהו בנאי
מותו של הסבא
מתוך מכתבים ברוח ע"מ 147
הייתי ילד כשמנהל בית הספר הודיע במפתיע לאחי ולי שעלינו לחזור הביתה כיוון שסבא שלנו נפטר.
את הריצה שלנו מבית הספר "אליאנס" לבית שבו גרת בשכונת זיכרון יוסף אני זוכר עד היום.
רצנו כמטורפים ובעיניים דומעות, וכשהגענו לשער הכביסה לבית, כבר שמענו את קול המקוננות הזקנות ונמוכות הקומה שמבכות את מותך, בפרסית קורעת לב.
כשנכנסתי לחדר שבו גרת, ראיתי אותך, סבא, מונח על הרצפה באמצע החדר, ואתה מכוסה כולך עד מעל לראש בסדין לבן. מסביבך ישבו זקנות נמוכות קומה וחרושות קמטים, שלא הפסיקו ליילל בצער ובקול בוכים על יציאת נשמתך מן הגוף ועלייתה לשמים. החדר היה מלא מפה לפה בשכנים טובים, בקרובי משפחה ובידידים שלא הסתירו את יגונם על אובדנך.
חלפו לא מעט שנים מאז, ועד היום אני זוכר איך לפתע ניגשה אלי אחת המקוננות, אחזה בידי ואמרה לי בקול פקודה,
"בוא, בוא מהר ותנשק את היד של הסבא שלך המת, זו מצווה גודלה."
אחוז בהלה הוצאתי את ידי מכף ידה המגוירת ונמלטתי כל עוד רוחי בי.
הסבא מאיר אליהו בנאי - מתוך "מעשה אברם" ע"מ 89
זה הייתי אני הילד הקטן
מתוך כשאימא שלי הייתה מלכה ע"מ 10-11
זה הייתי אני הילד הקטן
עם כובע הברט השחור
שרץ בכל כוחו,
ובכל בכל דמעותיו
אל ביתו של סבו שנפטר.
נשים נמוכות מראה לבושות
שחור של אבלות,
היו מכות באגרופן על החזה,
מקוננות עליו בכל גופן,
צווחות כאב עד לב השמיים.
ואני מבוהל.
לא יודע, לא מבין,
לא תופס,
עד שזקנה מלאת קמטים ושומן
אוחזת בידי ואומרת
"תבוא ילד, תבוא זה מצווה,
תבוא תנשק את היד של סבא שלך".
ואני כולי פחד פחד ורעדה משתחרר
בכוח מכף ידה הכבדה,
ורץ מם דרך חצרות וסמטאות
עד קצה האחר של העיר.
ואחר כך קודח על המיטה
בתוך חלום בלהות שלא נגמר,
אני ממשיך לרוץ עד כלות הנשימה,
ואחרי חצות גדודי נשים זקנות
שצועקות: "תבוא ילד
תבוא, תבוא, זה מצווה".
בבוקר כשהניחה אימא שלי את
כף ידה על מצחי הלוהט
אמרה כמי שמבינה
"זה הפחד שנכנס בך.
רק הפחד.
אחר כך, ליטפה אותי, ואמרה:
"אני אעשה לך קצת מים עם סוכר.
תשתה את זה והפחד
כמו שהוא נכנס בך, ככה יצא".
והיא צדקה אמי,
הפחד באמת יצא.
אבל חודשים אחר כך עוד
לא היה בי שום אומץ
וכל פעם כשזקנה הייתה הולכת ובאה לקראתי,
הייתי מיד בורח ממנה,
רחוק ככל האפשר.
חודש
מתוך כשאימא שלי הייתה מלכה ע"מ 28
אחרי שקברה את בעלה
מאיר - אליהו ראו
אותה את סבתי,
שקראו לה חינום,
הולכת בין הסמטאות
זקנה, מחייכת וחגיגית
לבושה בשמלת כלה
סרט לבן על מצחה
ואושר העולם בעיניה.
מזמינה את העוברים והשבים,
לבוא ליום חתונתה
עם בחיר ליבה
ואהוב נעוריה
מאיר-אליהו
וכששכנות שעמדו
בחלונות צחקו ואמרו לה,
שהוא כבר לא בין החיים
המאיר-אליהו שלה,
צחקה ואמרה איך לא בין החיים.
איך?
רק עכשיו אני באה מאצלו,
מבית הקברות.
מותו של אברם
לא מזמן צלצלה אביגיל של אברם להזכיר לי מתי חל יום יום הזיכרון שלו.
לא רוצה לצער אותך, אימא, אבל הוא מת, אברם.
זה קרה שנתיים ומשהו אחרי שקברנו אותך לפני חמש עשרה שנה בערך ביום חורף קר וסוער בירושלים.
אין לי ספק שמותך השאיר בו חלל גדול של צער וכאב. לאחר מותך, מצב בריאותו הלך והחמיר.
כמה שבועות לפני מותו הפתאומי בקשנו ממנו, אביבה ואני, שיסייר אתנו בשכונת המושבה הגרמנית. אביבה בקשה לראות את בתיה של השכונה היפה.
רגלו של אברם היתה נתונה בגבס בגלל מעידה שמעד.
פניו באותו יום נראו משום מה רחוקים, כאילו נתונים בערפל דק. הוא היה נחמד אתנו, כרגיל, אבל קשה לי לשכוח את מבטו באותו יום. בתוך עיניו טיילו עננים שחורים.
מאוחר יותר רקמתי לעצמי סיפור ושכנעתי את עצמי שהוא ביקש למות כדי להמשיך להיות קרוב אלייך ולהמשיך לסעוד אותך, אימא.
המוות הפתאומי שלו הזכיר לי שפעם, כשדיברת איתי על החיים, על המוות ועל בכלל, אמרת: "תראה, פעם היה נהוג לומר:
'מה זה הבן אדם? היום חי, מחר מת.' אבל עכשיו הגענו לימים
שבהם היום הוא חי, והיום הוא מת !"
אתם קבורים זה לצד זה. ובכל פעם שאני באליו, אני מניח אבן קטנה גם על המצבה שלך.
כך אני נוהג בכל פעם שאני עולה לקברם של אבא ושמואל אחי הבכור.
גם הם קבורים זה לצדו של זה, בצד המערבי של בית הקברות.
יעקב לעומת זאת, לא קבור באותו בית קברות ירושלמי קר ואדיש.
לא שאני מכיר בארץ ביתי קברות חמים וידידותיים יותר.
יש רגעים שאני עומד שם, בבית הקברות ומשקיף על הגבעות הצחיחות שמסביב ואז עולה בדעתי, שקצת ירוק של עצים, דשא רך ונעים ופרחי נוי היו עושים חסד עם המתים, ואליו החיים היו נהנים מקצת צל
(מכתבים ברוח ע"מ 24).
אברהם עם אימו בכורה (מתוך: מעשה אברהם)
מותו של שמואל בשיר
על מותו של האח שמואל, יוסי מספר לנו בשיר המופיע בספר:
"כשאימא שלי הייתה מלכה".
***************************
לאחי הגדול שמואל הייתה:
מתוך: "כשאימא שלי הייתה מלכה ע"מ 56-57.
לאחי הגדול שמואל הייתה,
תסרוקת מנדטורית,
א – לה ולנטינו,
עם שביל מדויק באמצע הראש.
את החליפות שלו היה תופר בהזמנה
אצל חייטים מבניין ג'נרלי.
את הברלאנטין והאודיקולון היה,
קונה בגלנטריות הכי מובחרות.
פעם ראיתי אותו יוצא מהאמבטיה
כולו ריחות וניחוחות של
סבון שהיה כתוב עליו: "פלמוליב"
ועל השיער שלו שהיה מבריק כמו ראי, הייתה קשורה רשת,
שהשערות לא יתפזרו חלילה.
אחי לא היה בזבזן של מילים,
ואת אהבתו היה מעביר בעיניו ובשתיקותיו הארוכות.
יום אחד כמו באגדות החיים
התחילו אצלו כאבי הראש,
אחר כך הראיה שלו נחלשה,
וכשהוא נפל פתאום, מתעלף,
לקחה אותו האימא שלי אצל הרבנים שיתפללו בשבילו.
וגם שמה נדבה בקופת הצדקה של בית היתומים דיסקין.
אחר כך, בבית חולים ביקור חולים,
כשבאתי לבקר אותו,
הוא המשיך לשתוק,
כמו ששתק כל השנים.
אחרי שאמרתי לו שלום הוא הביט בי
בשתי עיניים שואלות ומבקשות אהבה,
והתחיל לבכות כמו ילד גדול.
וזאת הייתה הפעם הראשונה
והאחרונה,
שראיתי אותו בוכה,
את אחי.
אחי הגדול שמואל,
שהייתה לו תסרוקת מנדטורית
א – לה ולנטינו.
שמואל בנאי (מתוך מעשה אברהם ע"מ 111)
מותה של עליזה
מותה של עליזה
מתוך מכתבים ברוח ע"מ 25-26
עם השנים הולכים הביקורים בבתי הקברות בכלל,
ובירושלמי בפרט, ונעשים תכופים למדי.
הנה, לא מזמן, אימא, חזרנו מאותו בית הקברות אחרי שהטמנו שם את עליזה, האחות האחת והיחידה שהייתה לי. הבת היחידה שהייתה לך, אימא.
סיפור מותה של עליזה כואב במיוחד, והוא מתחיל לפני שבע שנים בערך כשהיא הרגישה לא טוב, ובבדיקות שעשו לה גילו גידול לא גדול בראש.
הרופא, מתברר, ביקש ממנה לבוא לבדיקה חוזרת כעבור חצי שנה בערך.
אבל עליזה לא התייחסה ברצינות לא לרופא ולא לבדיקה.
היא זרקה את פתק ההזמנה לבדיקה ואמרה לעצמה: "אלוהים גדול".
לא חלפו ארבע חמש שנים, והיא התחילה להרגיש כאבים.
פעם ברגל, פעם ביד, וגם הראייה שלה הלכה ודעכה.
וכשיום אחד לקחו אותה לבית החולים, כבר היה כמעט מאוחר מדי, והרופא הודיע שאותו גידול הלך ותפח ושלא יהיה מנוס מלבצע ניתוח ראש וכמה שיותר מהר.
לא רוצה לצער אותך, אימא, אבל עליזה מן הניתוח הזה המסובך - אחרי שהייתה בתרדמת במשך עוד שנתיים לא קמה עוד.
אני אהבתי את אחותי עליזה.
הייתי ילד התפנוקים שלה.
היא שיחקה איתי, טיפלה בי ודאגה לכל צרכי כאילו הייתה לי אם.
גם שם חיבה היא נתנה לי, "סוסי".
ככה הייתה קוראת לי, "סוסי".
אבל לך, אימא, היה קשה אתה, עם עליזה.
כלומר, אהבת אותה, אבל לא באותה מידה שאהבת את הבנים שלך.
היום אני יודע שזה לא נבע מטעמים אישיים, אלא מתוך השקפת עולם רחבה בהרבה.
מאז ומתמיד - ולא הסתרת זאת מעולם - האמנת באמונה שלמה שלהיוולד אישה זה עונש משמים. אולי בגלל מה שעבר עלייך כאשה, האמנת שלהיות אישה זו בעצם הצהרת אמונים לעבדות. איך שמחת בכל פעם שמישהו מבנייך בישר לך שנולד לו בן, ואיך נפלו פנייך כששמעת שנולדה בת.
פעם סיפרת לי את הסיפור הבא: "בורא עולם יושב על כיסא מלכות מרופד ומלא כתרים ומולך על העולם, ושם הוא מקבל דיווח מי נולד, מתי ואיפה בעולם שלמטה. אבל, המשכת וסיפרת לי בעיניים עמוקות מאמונה, בכל פעם שמודיעים לו שנולדה בת, הוא יורד מלא עצבות ממקום מושבו, ובפנים קודרות מתיישב על שרפרף קטן המונח למרגלות כיסאו הרם והמלכותי".
היום נחה אחותי, בתך, לא רחוק ממקום קבורתך, אימא.
אני מספר ומספר על המתים, אבל עלייך, אימא, המוות מעולם לא עשה רושם.
דיברת עד המוות באותה קלות שבה דיברת על שיח הרוזמרין שגדל בחצר הבית. יותר מזה: ראית בו מן גואל , ידיד וקרוב משפחה, שיום אחד יבוא ויבקש אותך ללכת אחריו, ואת תלכי אתו בלב שלם ובאמונה לא פעם, את יודעת, כשאני חושב עלייך, אני מקווה בכל לבי שאכן הגעת סוף סוף אל מנוחת עולם שעליה דיברת לא פעם בגעגועים ממש.
היא הייתה בת שש-עשרה והתבוננה היטב באמה, בדודתה ובסבתה, מהן למדה להיות אישה טובה ומסורה לשירות המשפחה, הבעל והילדים.
למרות שהשתדלה מאוד לרצות את אמה ולעשות כמצוותה, היו לבכורה תמיד הערות ותלונות כלפיה, קנטורים ועלבונות.
כשמשהו לא מצא חן בעיניה הדבר ניכר בתנועה קלה ואופיינית של אפה.
עליזה ראתה, שתקה והמשיכה, בתקווה להיות גם היא ראויה ביום מן הימים לתיאור ב"אשת חיל" - "והללוה בשערים מעשיה".
ציפיותיה של בכורה מבתה היו ברורות:
עליה להתחתן ולהקים משפחה ולהיות אם ורעיה לתפארת.
שבחה הגדול ביותר של אישה בבשלנותה, בשליטתה במטבח.
הכנת האוכל הצריכה עבודה רבה, שלבים אינספור, חיתוכים וקיצוצים.
עליזה ויצחק בנאי (מתוך מעשה אברהם ע"מ 189)
מותו של יעקב
על מותו של האח יעקב מספר הבן אהוד בספרו: "זוכר כמעט הכל"
מותו של יעקב
מתוך זוכר כמעט הכל ע"מ 141-142
אבא הגיע כבכל ליל שבת לאכול אתנו והקטנות צהלו לקראתו.
אחרי הרבה שנים החלטתי שהגיע הזמן לעשרת קידוש ועשיתי.
היה לי חשוב לבלות כל רגע פנוי עם האהובים עלי.
אמרתי לעצמי שעלי לשמור על קשר יומיומי עם אבא שלי.
הוא הרי לא כל כך בריא, כבר אחרי שני התקפי לב.
ביום האחרון של חג החנוכה.....
הייתי עם הילדות ברחוב ועבר לי חשש פתאומי בראש.
התקשרתי אליו מטלפון ציבורי.
"הכול בסדר" הוא אמר
"מה אתה נשמע לי דואג?
אני בסדר גמור".
קבענו שהוא יבוא אלינו להדלקת נרות בערב.
אמרתי לבנות שהיום, נר שמיני של חנוכה, הוא יום ההולדת של סבא.
קנינו לו צעיף וגרביים, והן כתבו וציירו לו ברכות ואיחולים.
למחרת, היום הראשון.... הדגשתי לקראת הצהריים עייפות גדולה, כמו שקיעה. רציתי להיכנס למיטה לקרוא ספר.
בדיוק אבא שלי, התקשר ואמר שהוא מרגיש לא כל כך טוב.
הלכתי אליו, מנסה לשכנע אותו שאולי כדאי לגשת לחדר מיון כי הוא הרי אחרי התקף לב. הוא לא רצה ואמר שהוא מעדיף להזמין רופא ולהישאר בבית.
ישבתי אתו אצלו בסלון.
חיכינו לרופא.
התחילו דמדומים.
לא דיברנו הרבה.
הייתי שרוע על הספה, מנמנם.
התחיל להחשיך בחדר.
אמרתי לעצמי שאולי כדאי לקום ולהדליק את האור בחדר, אבל לא זזתי.
הוא ישב בכורסה, מול הטלוויזיה הסגורה, מביט מעבר לה, מזרחה, אל מעבר לקיר.
משהו לא ברור גרם לי לקום פתאום, להיפרד ממנו בחופזה, לומר לו שאני אחזור מאוחר יותר וללכת.
כשהגעתי הביתה אשתי אמרה שכרגע הוא התקשר ואמר שהרופא הגיע מיד לאחר שיצאתי ונתן לו אנטיביוטיקה ושהוא כבר מרגיש יותר טוב.
ניגשתי לטלפון כדי להתקשר אליו.
היא אמרה שאין צורך, שהוא בטח כבר נרדם.
לקחתי ספר והתיישבתי לקרוא בכורסה ליד האח הבוערת.
כעבור שעתיים היא הציעה שאלך אליו ואניח אצלו במקרר את סיר המרק שהיא הכינה לו, כדי שיהיה לו לבוקר, כשיקום.
נסעתי אליו לאט כדי שסיר המרק המלא שהיה מונח על רצפת המכונית לא יישפך.
הגעתי לביתו ופתחתי את הדלת.
הבית היה שקט מאוד.
אור קטן בקע מחדר השינה.
הנחתי את הסיר על השיש במטבח.
נכנסתי בשקט לחדר השינה לראות מה אתו.
להפתעתי, המיטה חיתה ריקה.
התקרבתי, עדיין לא מעלה על דעתי את מה שקרה, עדיין חושב שאולי יצא רגע לשכנים.
אז ראיתי אותו שוכב על הרצפה ליד המיטה, חרישי ושלו מאוד.
התקרבתי ונגעתי בו בעדינות. אמרתי: "אבא".
הוא לא ענה.
לא.
הוא כבר עזב אותי והמריא אל השקט הכחול.
יעקב בנאי - מתוך הויקיפדיה
תחת שיח היסמין
אם כבר אנו עוסקים ביעקב בנאי, ובבנו אהוד בנאי, הנה משהו ששימח את אהוד, ולמען האמת גם אותי.
אהוד הקליט עם אביו יעקב תקליט מעשיות ואגדות עם שהגיעו מפרס.
אהוד ניגן, ויעקב סיפר.
הדיסק הזה, הוא דבר נפלא.
אחד מנכסי התרבות שקניתי עוד לפני שהייתי אבא, בידיעה שאת היופי הזה אשמיע לילדיי כשיגיעו.
ואכן, כך היה, לפני השינה, בנסיעות וסתם בבית היינו שומעים את הדיסק הנפלא הזה: "תחת שיח היסמין"
הנה מה שכותב אהוד בנאי על הוצאת התקליט בפורמט דיגיטלי.
********************************
תחת שיח היסמין
מתוך זוכר כמעט הכל ע"מ 135
לפעמים יש עצה ויש תבונה כנגד הזמן.
עכשיו כשתחת שיח היסמין,
תקליט המעשיות שהקלטתי עם אבי יעקב,
יוצא בפורמט דיגיטלי' אני יכול להאמין שיום אחד בנות נכדותיי תשבנה בסלון כלשהו ותקשבנה, ביחד עם נכדותיהן, לדיסק.
מעשיות הקסם והאהבה
שהקליט סבא יעקב,
ששמע מסבא אליהו,
ששמע מיעקב בנאי הראשון,
שהגיע בסוף המאה התשע עשרה משיראז לארץ ישראל.
חוזר אצל יצחק
במכתב לאימו מספר יוסי על טלפון שקיבל מאחיו יצחק לקראת יום הכיפורים.
וכך כותב יוסי:
****************************************
תוך כדי כתיבת המכתב הזה טילפן יצחק מבאר שבע כדי לברך אותי בגמר חתימה טובה, הוא גם סיפר שהוא נוסע עם בנו הקטן אביתר לעשות את יום הכיפורים בירושלים.
את הרי יודעת איך יצחק תמיד אהב לשיר את הניגונים והפיוטים עוד בימים ההם, כשהוא ואבא היו קמים ל"שירת הבקשות" או כשהיו שרים שניהם בקול רך וחנון פסוקים מתוך "פרקי אבות" יצחק עצמו מודה לא פעם שכולו מלא געגועים לזמירות ולמזמורי ההודיה בימים של חג ומועד.
יצחק וגברי בפיוטי סליחות - מתוך "מעשה אברהם" ע"מ 289
מותה של אימא בכורה
מותה של אימא בכורה
מתוך מכתבים ברוח ע"מ 36 – 38
כעבור זמן הגעתי לבקר אותך, ומיד כשנכנסתי לחדרך ראיתי על פנייך שמשהו קרה.
שאלתי אותך לשלומך, ואת ענית שהכול בסדר.
אחר כך אמרת בפנים נטולות הבעה שטוב אעשה אם אקח את הלבן ואת העגבנייה שהיו אצלך במקרר ואתן אותם לעליזה,
"כי בעוד כמה זמן הם יתקלקלו," אמרת.
ואז הורדת טבעת, שהייתה על אחת מאצבעותייך, וביקשת ממני לתת אותה לדפנה של גברי. "זה שלה," אמרת לי.
שאלתי אותך למה את עושה את זה, ואת ביקשת ממני לשבת ואמרת:
ואמרת, "תראה, יוסף, היום שלישי, ויום שישי הקרוב הוא יום הזיכרון של אבא שלך."
"מה זה שייך?" שאלתי.
"זה שייך," ענית.
"מעכשיו תעשו את יום הזיכרון לשנינו באותו יום."
עכשיו אני יכול לומר לך, אימא, שברגעים ההם עמדתי שם כמו גולם ולא האמנתי למה שאני שומע.
את מבינה, פתאום קלטתי שאת מודיעה לי שאת נפרדת מן החיים ולצמיתות.
ואת אמרת את הדברים בצורה כל כך עניינית ויומיומית, כאילו שאת מספרת לי שאת יוצאת לטיול קצר.
אחר כך המשכת וביקשת ממני שאת ה"שבעה" נעשה בבית של עליזה.
וכשניסיתי להרגיע אותך, החזקת את ידי ברוך ואמרת: "כמה פעמים כבר אמרתי לך, יוסף, שחיה אני לא אלך לשם."
זה היה ביום שלישי. באותו יום אחרי הצהריים, או אולי למחרת, דאג אברם שיעבירו אותך לבית החולים "ביקור חולים".
אבל לא הכול, אימא, הלך על פי התוכניות שלך.
את אמנם רצית להיפרד מאתנו ביום שישי, כדי שנעשה את יום הזיכרון שלך עם אבא, אבל זה לא כל כך יצא.
כשהגעת לבית החולים, היית כבר צמח לכל דבר, אף על פי שהרופאים עדייו לא הודיעו לנו על מותך הקליני.
כשהגענו, אביבה ואני, לבית החולים, כל בני המשפחה כבר היו שם.
מישהו שאל אותי אם אני רוצה לראות אותך.
לומר לך את האמת, לא רציתי.
אבל כיוון שהפציר בי ופתח את הדלת, נכנסתי .
וכשנכנסתי, ראיתי אותך יושבת על המיטה והר של כריות מאחורייך.
העיניים הבורקות שלך היו אמנם פקוחות לרווחה, אבל לראות כבר לא ראית דבר.
עמדתי והתבוננתי בך, וכל חיי עברו בשניות האלה לנגד עיני. את הסתכלת בי, וללא סיבה נראית לעין עלה על פנייך חיוך.
את החיוך הזה שלך כבר ראיתי מבעד לדמעות שלא הפסיקו לזלוג מעיני.
לפני שמכונית המתים של החברה קדישא, ואת בתוכה, התחילה לנוע לבית הקברות, החליט ידיד משפחה קרוב לומר כמה מלים לנו, הבנים, ובין יתר דברי ההספד שלו הוא גם אמר ש"אדם מתחיל להיות יתום רק ברגע שמתה אמו."
ועוד אמר: "לכם היה מזל. שלא כמוני, לכם הייתה אימא במשך המון שנים, אימא שמתה אחרי אריכות ימים ובשיבה טובה"
ובאמת, כשהמכונית השחורה, ואת בתוכה, התחילה לנוע לכיוון בית הקברות, קלטתי פתאום שאני יתום.
מאז, כשאני עולה להתייחד איתך יחד עם יתר בני המשפחה, בימי הזיכרון שלך ושל יתר יקירינו, אני לא מחמיץ את ההזדמנות וקופץ לבקר גם בשוק מחנה יהודה, שאני מכיר בו כל חריץ על כל אבן.
אני עובר ליד הבית שבו גידלת אותי, אימא, "עושה שוק" ואחר כך קופץ לאביאלי" לקנות כהרגלי הביסקוצ'וס (עוגיות מלוחות) לקפה של הבוקר.
לא, אימא. לבית עצמו מלבד פעם אחת, לא נכנסתי.
וכנראה, גם לא אכנס.
קשה לי, אני מודה.
מלבד זאת, אני מעדיף לזכור אותו בעיני רוחי, כפי שהיה פעם.
ולפני שאני מסיים את המכתב, אני מרגיש צורך לומר לך, אימא, שאני לא כל כך מסכים עם אותו ידיד שהספיד אותך ואמר שאנחנו צריכים להיות מאושרים, כי לנו הייתה אימא במשך המון שנים.
מה לעשות, אימא, שלי זה לא כל כך הספיק, שאת כל כך חסרה לי פה בסביבה, ושאני, למשל, הייתי רוצה אותך עוד, אימא.
עד סוף חיי. ואפילו קצת אחריהם.
אימא בכורה בנאי - מתוך מעשה אברהם ע"מ 215
יוסי מספר איך כמעט מת
לא ידע אדם יום מותו, אך לעתים הוא מקבל רמז, או דרישת שלום, מהעולם ההוא, עולם האמת.
וכך מספר יוסי בנאי על חוויית ה"כמעט שלו" באמצע הופעה בתאטרון רמת גן.
***********************************************
.....כעבור עשרים רגע בערך מן ההתחלה, הרגשתי פתאום שאני רואה דברים כמו מתוך ערפל. בתחילה חשבתי שזה בגלל הזיעה שניגרת על פני ומרטיבה את עיני. המשכתי לשחק כאילו עלום לא קרה. כעבור דקה או שתיים, הרגשתי שעוד מעט אני מאבד את שיווי המשקל, שהכל הולך ומיטשטש מולי. הדבר שאני זוכר בבהירות מפתיעה מאותם רגעים הוא שלא רציתי ליפול על הבמה לעיניהם של הצופים באולם ולא חשוב מה המחיר שאשלם על כך.....
.....כעבור שנייה, כשהרגשתי שכוחותיי הולכים ואוזלים ממני צעדתי צעד אחד אל קדת הבמה, פניתי לקהל ואמרתי בקול נכאים: "קהל נכבד, אני יוצא לדקה". ואז הסתובבתי, עשיתי צעד אחד אל מאחורי הקלעים, וזהו. אני לא הרגשתי כלום. עיני כמו שאומרים, כבו. או במילים פשוטות יותר, לא הייתי. חושך מוחלט. ובכדי להיות חד עוד יותר, פשוט לא הייתי......
**********
.....אז אם לומר את זה בעברית בסיסית, מה שהיה לי זה דום לב. כלומר, מוות קליני. זה נשמע לא כל כך מלבב, ואופטימי, נכון, אבל זה מה שהיה. או כדברי המשורר, "היה איש וראו איננו עוד"......
***********
....יום אחד הגיע ידיד אחד שלי, מרסל דיבואה, שמלבד היותו ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, הוא גם משמש בקודש כאח דומיניקני. לפני שהלך שאלתי אותו האם על פי דעתו, מישהו שם למעלה כעס עלי ורצה להעניש אותי.....
מרסל הביט בי, וחייך, הירהר שנייה ואמר: "לא הוא פשוט קרץ לך"
ולסיום רגש של געגוע מתוך כשאימא שלי הייתה מלכה
נסיים בשיר של געגוע,
געגוע לילדות, לשכונה, לאוכל
ובעיקר לאימא.
************************************
במסעדה אצל עזורה
מתוך: כשאימא של הייתה מלכה ע"מ 67
במסעדה אצל עזורה
בשוק הקטן שמאחורי
השוק הגדול
ראיתי במטבח בתוך
סירים על גבי פתיליות
געגועים רבים שחפשו
קצת חום על אש קטנה
וכל ריחות תפוחי האדמה
האורז וקציצות
התרד שחדרו לנחירי,
החזירו לי לרגע
את אמי,
שממנה אני בא,
ואליה,
לא מספיק ללכת.
המסע בעקבות יוסי בנאי, מרתק אותי...
מקווה שגם אתכם.
מסע החיים מוביל את כולנו,
את היקרים לנו, ואת עצמנו למקום ממנו לא שבים.
מסקרן לקרוא איך בני משפחת בנאי, בעיקר יוסי עורך מעין מסעות פרידה מיקיריו.
פלטפורמת שיווק(7).jpg)
.jpg)
.jpg)
