התובע, בן 72, התקבל לעבודה כמלווה חולים פסיכיאטריים והוחתם על הסכם העסקה אישי על-ידי הנתבעת העוסקת באספקת עובדים לפעילויות סיעוד והשגחה במוסדות רפואיים. התובע טען לאפליה מטעמי גיל וחוסר תום לב בקבלה לעבודה, לאחר שלא שובץ לעבודה בפועל בבית החולים.

בית הדין פסק כי משפט העבודה חותר לשקיפות ובהירות בכל הנוגע לתנאי העסקה, כבר מראשית יחסי העבודה ולכל אורכם. חובת המעסיק ליידע את עובדיו בדבר תנאי ההעסקה ובדבר זכויות שונות שצומחות לעובדים במהלך יחסי העבודה מעוגנת בחוק, ובחובה המוגברת לתום לב ביחסי עבודה. בית הדין הוסיף כי עקרון השוויון הוא מערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלי וכי במסגרת הזכות לשוויון נקבע כי אפלייתו של עובד מבוגר היא קשה במיוחד ויש בה השפלה, פגיעה בכבוד האדם, ושלילת תנאים מינימליים לחיים בכבוד בגיל מבוגר. בית הדין מצא כי החברה כשלה בהתנהלותה כלפי התובע ונהגה בחוסר תום לב בעת הליך הקבלה לעבודה. החברה לא פירטה ולא הסבירה כראוי וכנדרש את מגבלות התפקיד, שעלו רק מאוחר יותר, ומנעו בפועל את העסקתו, כמו השליטה המלאה הנדרשת בשפה העברית, התקנת תוכנת וואטצאפ בטלפון וכן לא הבהירה לתובע כי אינה מתחייבת לשבץ אותו לעבודה וכי השעות שיינתנו לו הן בהתאם לאספקת השעות בפועל מבית החולים. החברה אף הפלתה את התובע מטעמי גיל בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה והועלו כנגדו אמרות מפלות ופוגעניות ביחס לגילו ובהקשר לכושרו הגופני. בית הדין פסק כי יש לקבל את התביעה בחלקה והתובע זכאי לפיצוי לא ממוני בגין הפרת הוראות חוק שוויון זכויות בעבודה בסך 10,000 ש"ח ובגין הפרת הוראות חובת תום הלב בעת קבלתו לעבודה בסך 10,000 ש"ח נוספים וכן תשלום הוצאות התובע ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ש"ח.