התובע אשר עבד במשך כשמונה שנים כמנהל עבודה בחברה העוסקת בתחום הבינוי תבע את החברה בגין אי תשלום זכויותיו הסוציאליות בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניין המזכים אותו בהפרשות פנסיוניות חסרות, אי מסירת הודעה ועדכונים על תנאי העסקתו, ועל מתן תלושי שכר פיקטיביים. 

בית הדין קיבל את תביעתו בחלקה ופסק כי החברה בה עבד התובע עומדת בהגדרת "מעסיקה" על פי צו ההרחבה בענף הבניין. עם זאת, עיקר עבודתו של העובד הייתה ניהולית ומשרדית ולא דרשה מאמץ פיזי ועל כן בהיותו "עובד משרדי" הוא לא נכנס תחת הגדרה של "עובד" בצו ההרחבה, ויש לדחות את תביעותיו מכוח הצו. בית הדין לא קיבל את תביעתו של התובע לפיצוי בגין שעות נוספות מאחר ולא התנהל כלל מעקב אחר שעות עבודתו מתוקף תפקידו בחברה. עם זאת, בית הדין קיבל את תביעת העובד להפרשות לפנסיה על מלוא שכרו ופסק לו פיצוי בסך של כ- 57,000 ₪ ופיצוי בגין דמי הבראה בסך של כ- 2,600 ש"ח. מאחר שהתובע עבד שמונה שנים ולא קיבל הודעות על תנאי העסקה כדין על שבעה שינויים בתנאי העסקתו, בית הדין פסק לו פיצוי בסך של 5,000 ₪. גובה הפיצוי נמוך כיוון שהתובע לא התלונן בפני מעסיקיו על היעדרם של הסכם עבודה או של הודעות לעובד. בנוסף, מאחר שהתובע הוכיח כי תלושי השכר שלו הכילו רכיבים פיקטיביים דוגמת "פרמיה" ו"שעות נוספות גלובאליות" שהפחיתו את שכר היסוד ושהמעסיקה לא יכלה להסביר, בית הדין פסק לו פיצוי נוסף בסך 10,000 ₪.