בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אדם שהורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת פגיעה בפרטיותה של עובדת סוציאלית ראשית לחוק האימוץ, בגדרה נדון המערער לשלושה חודשי מאסר על תנאי וחויב בתשלום 1,000 ₪ לנפגעת, וזאת לאחר שזוכה מהאישום בערכאה הראשונה.
 

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע כי בעניינו של הנאשם התקיימו שני מבחני הפרשנות המהותי וההסתברותי, אשר בהתקיימותם יחד יוחל האיסור הפלילי על פעולות מחאה המתבצעות סביב ביתו הפרטי של עובד ציבור. נקבע כי כאשר מדובר בזכות לפרטיות של עובד ציבור בביתו הפרטי, וקיימת חלופה אפקטיבית אחרת לקיום פעולת מחאה בקשר לתפקידו הציבורי, תגבר ההגנה על הזכות לפרטיות מפני פגיעה משמעותית מטרידה או עלולה להטריד על פני הזכות לחופש הביטוי, המחאה וההפגנה ויתקיים המבחן המהותי. גם המבחן ההסתברותי מתקיים לפי שתליית מספר רב של כרזות בעלות תוכן פוגעני המזהות את העובדת לפי שמה, מקצועה ותמונתה, במקומות בולטים לאורך הרחוב בו היא מתגוררת עם משפחתה, מהווים פוטנציאל לפגיעה מתמשכת ומקימים הסתברות קרובה לוודאות לפגיעה משמעותית בפרטיות העובדת, בזכותה ל"היעזב במנוחה" בביתה ובאינטרסים הציבוריים הנלווים.

בית המשפט העליון פסק כי המערער היה מודע לקיומה של חלופה אפקטיבית להביע את מחאתו בעניין תפקודה כעובדת ציבור, אך הוא בחר במודע להביע את מחאתו האישית דווקא ליד ביתה הפרטי, כשמטרתו לתליית שורת הכרזות הפוגעניות, החמורות, הייתה להטריד אותה מול משפחתה ושכניה. נפסק כי זכותו של כל אדם ולא רק עובד ציבור, להיות מוגן לא רק פיסית, זכותו החוקתית היא גם להיות מוגן נפשית. התכלית החקיקתית של חוק הגנת הפרטיות והאינטרס הנעלה היא זכות הפרט לשלוות נפש, שלא להיות מוטרד. חופש הביטוי אינו החופש לרדת לחיי הזולת ולהטרידו במבצרו האישי.

בית המשפט ציין כהערת אגב כי גם "משמרת מחאה חד פעמית מול ביתו הפרטי של עובד ציבור, יכולה בנסיבות העניין להשתכלל לכדי עבירה של פגיעה בפרטיות".

בית המשפט העליון דחה ברוב קולות את ערעור הנאשם והותיר את הרשעתו על כנה.