עובד הועסק כנהג בחברת הסעות של תלמידים בחינוך המיוחד. לאורך תקופת עבודתו נוצרה לחובתו יתרת חופשה שלילית בגין כ-42 ימי חופשה בחסר, שנצברה בשל הוצאתו לחופשות מרוכזות בחודשי הקיץ, ערבי חג, חול המועד, ובמקרים בהם בוטלו הזמנות לנסיעות של התלמידים, לעיתים גם בהתראה קצרה. עם סיום עבודתו קיזזה המעסיקה את מלוא שכרו בגין היתרה השלילית, למול תשלום שכר ופיצויי פיטורים, כפועל יוצא מכך, לא שולמו לעובד סכומי כסף בחודשיים שקדמו לסיום עבודתו. התובע עתר לבית-הדין להחזר הקיזוז החד צדדי שנעשה שלא כדין, מבלי שניתנה הסכמתו לקיזוז, ולמרות שהביע התנגדותו לשיטה.

בית-הדין פסק כי דיני העבודה קובעים זכויות סוציאליות בסיסיות, לרבות הזכות לחופשה שנתית, שאין לחרוג מהם. תכלית חוק חופשה שנתית היא שהעובד זכאי לצאת לחופשה שנתית במהלך שנת העבודה במועדים הנוחים לו (בכפוף לתאום עם צרכי המעסיק). משנמצא כי תכלית החוק סוכלה באופן של צבירת יתרת חופשה שלילית כשיטה לכל אורך תקופת העבודה, לפי צרכי המעסיק ולתועלתו, בבחינת הוצאה כפויה לחל"ת וכהלוואה נדחית, מדובר בהתנהלות שאינה כדין.

בית-הדין קיבל את תביעת העובד ברובה ופסק כי מעסיק אינו רשאי להוציא עובד לחופשה על חשבונו, ללא הסכמתו, כאשר אין לרשותו יתרה חיובית של חופשה צבורה. הוצאת עובד לחופשה ללא תשלום, מחייבת תום-לב והסכמה בהסכם קיבוצי או עם העובד. הסכמה מפורשת שכזו לא ניתנה.

ממכלול הנסיבות והאירועים ומעדותו המפורשת של העובד, עולה אמנם כי הוא ידע על הנוהל של צבירת יתרת חופשה שלילית בתקופות שאין פעילות של מוסדות החינוך, אך ידיעה אינה מהווה בהכרח הסכמה. המעסיקה לא טרחה, ככל הנראה במודע ובכוונה, להשיג את הסכמתו המפורשת של העובד לאופן התנהלותה, אלא רק הסתמכה על קבלה בהתנהגות ומכללא מעצם המשך קיום יחסי העבודה, בכך אין די. 

בית-הדין קיבל את התביעה ברובה, וחייב את המעסיקה לשלם לעובד סך של 10,684 ₪ בגין החזר יתרת חופשה שלילית.