המבוטחת הסובלת מליקויים שונים (אירוע מוחי, מחלת פיברומיאלגיה ומצב נפשי) תבעה בבית הדין האזורי על יסוד מסמכים רפואיים שהגישה הכרה בליקויים שנגרמו לה כפגיעה בעבודה. בית הדין הכיר בליקויי המבוטחת כאירוע חריג בעבודה ומינה מטעמו מומחים רפואיים מהתחום הפסיכיאטרי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין ליקויי המבוטחת.

המבוטחת הגישה בקשת רשות ערעור להוצאת חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם המוסד לביטוח לאומי מתיק בית הדין בטענה שהמסמך שהגישה לבית הדין האזורי לא היה חוות דעת פסיכיאטרית בעניין הקשר הסיבתי לאירוע החריג, אלא מסמך רפואי שתיעד את עצם הליקוי הנפשי של המבוטחת שהתפתח במשך חמש שנים. לכן לא קמה למוסד לביטוח לאומי זכות הדדית להגיש חוות דעת פסיכיאטרית. 

בית הדין הארצי נתן רשות ערעור למבקשת, קיבל את הערעור, ופסק כי קיים קושי בקבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם המוסד מאחר שזו הוגשה ביוזמתו של בית הדין האזורי. בנוסף, המסמך של המבוטחת לא ביסס קשר סיבתי בין הליקויים לעבודת המבוטחת, ולכן לא ניתן להגדיר את המסמך של המבוטחת כחוות דעת פסיכיאטרית המקימה לביטוח לאומי זכות הדדית להגשת חוות דעת פסיכיאטרית מצידו. בית הדין פסק כי צירוף חוות דעת מטעם המוסד לביטוח לאומי מבלי שהוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המבוטחת, פוגעת בעקרון השוויון ובאיזון הדיוני והראייתי הראוי שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחת, וכי קיימת חובה מוגברת על המוסד לביטוח לאומי שלא להנות מיתרון על פני המבוטחת. בית הדין הורה על הוצאת חוות הדעת מטעם המוסד מהתיק, כך שהיא לא תעמוד לעיון המומחה מטעם בית הדין. כמו כן, הביטוח הלאומי חויב לשלם למבוטחת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.