בית הדין האזורי דחה תביעה של בעל מניות להכיר ביחסי עובד-מעסיק בינו לבין חברה ובזכויות עבודה שונות הנגזרות מכך.

בית הדין פסק כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להתקיימות יחסי עובד-מעסיק בינו לבין החברה, וקבע כי פעילותו בחברה, מקורה בהיותו בעל מניות בה. נפסק כי למרות שהכלל המשפטי קובע כי אין מניעה שבעל מניות בחברה ישמש במקביל גם כעובד שלה, נקודת המוצא היא כי היחסים בין בעלי מניות לבין החברה אינם יחסי עובד-מעסיק ונטל ההוכחה לשכנע אחרת מוטל על הטוען. הטענה כי התובע ביצע פעילות עבור החברה, כשלעצמה, אינה מביאה לתוצאה לפיה התקיימו יחסי עובד-מעסיק.

בית הדין ציין בנימוקיו לדחייה את השיהוי הרב בטענות התובע, שהועלו רק לאחר שהיחסים העסקיים בינו לבין בעל המניות האחר עלו על שרטון; את העובדה כי היחסים בין הצדדים נעדרים סממנים המעידים על יחסי עבודה; את העדר ההפרדה בפעילותו כבעל מניות וכעובד. נפסק כי התובע נהג כמנהג בעלים בחברה, עבד בשעות לא מוגדרות, משך כספים בדרך לא נאותה, ומבלי שהתבצע פיקוח על פעילותו.

נקבע כי הסכם עבודה מעצם טיבו וטבעו מושתת על שני אדנים - עבודתו של העובד והשכר שהוא מקבל תמורתה. הסכם לפיו משולם שכר רק מכח מעמדו של דירקטור או בעל מניות, אינו בגדר הסכם עבודה. נכון יותר לראות את היחסים בין הצדדים כשותפות, ואת התמורה שקיבל התובע ככזאת שניתנה לו בגין השותפות.