בפרשתינו, מצווים ישראל לשאול משכניהם המצרים כלי כסף וזהב. בכך ישראל עזרו לקיים את הבטחת הבורא שנאמרה לאברהם: "ואחר כך יצאו ברכוש גדול ". השאלה המהדהדת כאן מטרידה. מדוע לא זכו ישראל לקחת בגאון ובראש מורם את הרכוש המגיע להם על עבודתם בשיעבוד מצרים? מדוע נאמר להם לשקר למצרים שכניהם שהם רק שואלים מהם את כליהם ואז הם בעצם מרמים אותם?
בדומה נשאל מדוע משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח לה' שלשה ימים במדבר, כשבעצם לא זו האמת, ומדוע הוא לא אומר ישירות בגאווה יהודית שהם רוצים פשוט לצאת ממצרים...
נראה לי שהתכנון האלוקי היה מכוון, שבני ישראל לא יצאו עם "אף גבוה"... לא בהרגשה של כוחי ועוצם ידי... זהו העניין של ה"נרטיב הלאומי", דהיינו תיאור המציאות דרך "המשקפיים" הלאומיות.
עמים רבים נושאים את סיפור התהוותם שבסיסו הוא שיעבוד אכזרי קודם לעם זר, ואז בא מנהיג דגול והם מתקוממים ובגבורה הופכים לעצמאים.
בפעמים רבות מתווספים סיפורי מלחמות ומעשי גבורה לנרטיב הלאומי.
בעם ישראל הסיפור שונה. לא גבורת לוחמים הוציאה אותנו מהשיעבוד אלא הקב"ה בכבודו.
לכן, גם נתינת הרכוש וגם העימותים עם פרעה לא באו בקומה זקופה ובהתרסה מול המצרים אלא בדרך של שפלות קומה.
כך אנו קוראים בעשרת הדברות בדברים: וזכרת כי עבד היית במצרים *ויוציאך ה' אלוקיך ביד חזקה*
שבת שלום | 
_570x47.jpeg){kind=small}
_279x209.jpeg)
פלטפורמת שיווק