עולם החוויה
תורת האבולוציה ותורת משה הילכו שניהם יחדיו? אילו שאלות מהעבר.
פעם, המדע הווה איום על המסורת היהודית.
היה צורך להשחיז את החשיבה כדי לענות לצעירים שנשבו בקסם ה"נאורות".
משהוכרע הקרב, ונמצאה הדרך לשילוב, הונחו החרבות ונוצרו חיבורים מרתקים.
בעת הזאת עלה אתגר חדש שמעמיד את עולם החינוך שלנו בפני אתגר לא פשוט. לעיתים אנו המבוגרים והמחנכים מרגישים אפילו תחושה מסוימת של חוסר אונים.
קיום התורה והמצוות אינו עוד שאלה של אמת ושקר. קיום תורה ומצוות הוא נושא אישי וקיומי.
מחנך ששואל את תלמידו שאינו רוצה להתפלל, מדוע אינך מתפלל? יקבל בדור שלנו תשובה לאקונית:
" הרב אני פשוט לא מתחבר לתפילה". או "אני לא מרגיש שהתפילה מדברת אלי".
כיצד מתמודדים עם טענות רגשיות כאלו?
מה לעשות, אם תלמידך או בנך אומר שהוא אינו מתחבר ואתה דווקא כן מתחבר לתפילה. האמונה וקיום המצוות מוכנסים לטענת הבנים לסוג של מבחן טעמים. בדיוק כמו שבודקים גבינות. במילים פשוטות, אומר לך הנער: אני מוכן "לאכול" את התורה ולקיים את מצוותיה בתנאי שהיא טעימה לי, ומדברת אלי.
הקרקע נשמטת מתחת לרגלי המחנך או ההורה שעומד נבוך. התלמיד מבקש להיות מחובר ואנחנו המבוגרים יכולים רק להסביר, להוכיח ולהראות. אולם להתחבר? זהו נושא אינטימי וכל כך אינדיבידואלי.
מה עושים?
כיוון אחד חודר לעומק הבעיה. הנער מחפש ריגושים והעולם הדתי נראה לו שבלוני ויבש. בעולם בו דורש הנער התחברות יש צורך ליצור רגעי שיא – לא שגרתיים שמבטיחים התחברות. מסע סליחות קסום באמצע הלילה מלא בעוצמה כפי שאנו נוהגים לעשות, לא יכול להשאיר את הנער אדיש. גם טיש מרומם משאיר רושם חזק. באירועים אילו יתחבר הנער ומשם הוא ישאב כוחות גם לחיי השגרה. לשם כך, יש צורך ביצירת תשתית של רגעי שיא מרוממים ומחברים. ה"טרנד" של ראש השנה באומן (שהשנה ספק אם יהיה) יש בו כמיהה להתחברות ולשיאים רוחניים.