|
 | | ארכיוני סופרים, מרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, צלם: דוד אולמר |
כְּבָר עֶרֶב
הָאֹפֶק אָדֹם וְיָגֵעַ,
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ,
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא שׁוֹמֵעַ
שֶׁהָעֶרֶב
עֶרֶב חַג.
כְּבָר עֶרֶב,
הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה
צַמָּרוֹת אֲשָׁלֶיהָ הִסְמִיקָה
כֵּן, חַג יֵשׁ בָּעִיר
וַאֲנִי כָּאן מְחַכֶּה
לְצַעֲדֵךְ.
עִיר חַמָּה וְשׁוֹקֶקֶת
רִבּוּעֵי זְהַבֶיהָ מִדַּלֶּקֶת
וּלְפֶתַע צַמְּרוֹתֶיהָ שָׁמְטָה
כִּי אַתָּה
לֹא אִיתָּהּ....
שיר לערב חג – תרצה אתר |
| |
|
כל שנה ושנה מוריק הדשא
ועולה החמה ויורד המטר
כל שנה ושנה האדמה מתחדשת
מלבין החצב ומזהיב ההדר
כל שנה נולדים אנשים לרוב
לדמעות ולצחוק, לאחווה ושנאה
יש מישהו הרוצה רק טוב
גם השנה...
לאה גולדברג
שנה חדשה מתרגשת עלינו ובשבילי זה רגע נפלא לעצירה והתבוננות.
אחרי כשנה של פעילות עצמאית של "שותפים למסע" אני מרגיש איזו זכות נפלאה נפלה בחלקנו לעסוק בעשיה המרגשת הזאת. שנה שבה הצלחנו ללוות מקרוב עשרות אנשים שמתמודדים עם אתגרי החיים, מהיותר מורכבים שיש, אנשים שמתמודדים עם מחלה קשה, עם פרידה מהחיים ועם אבל על אנשים יקרים מהם נפרדו.
אני מרגיש הוקרת תודה גדולה על שהחיים מאפשרים לי להיות בעשייה הזאת, אני מרגיש תודה גדולה לכל האנשים המופלאים שפותחים בפנינו את דלת ביתם ובעיקר את דלת לבם ומאפשרים לנו להיות אתם ברגעים הכי אינטימיים וטהורים של החיים.
בשנה הזאת הצלחנו לגעת גם במעגלים רחבים של אנשים, דרך קורסים שונים, מפגשים מנקודות מבט שונות, מפגשי סרט ועוד, וכולם עוסקים בעניין סוף החיים והדרך שלנו להתמודד עם העובדה בלתי ניתנת לערעור – כולנו נמות ביום מן הימים ואין לנו מושג מתי היום הזה יגיע.
בשנה הזו הפכה "שותפים למסע" להיות ארגון של אנשים. צוות גדול של אנשים מעורבים בארגון הפעילויות, בליווי, בהנחיית קבוצות אבל ובתמיכה בצורות שונות ומגוונות. התחושה היא שהפעילות שלנו נוגעת בלבבות של הרבה אנשים, תומכת בהם, מגייסת אותם להצטרף אלינו, נותנת לכולנו סיפוק גדול.
האנשים האלה שעומדים מאחורי "שותפים למסע", שהם בעצמם שותפים למסע, הם אוסף של אנשים עם לב ענק, חדורים בתחושה של שליחות ומשקיעים מזמנם וממרצם שעות אינספור על מנת לייצר את הדבר המופלא הזה למען העולם ולמען כל מי שזקוק למגע של חסד. אני מנצל את הרגע הזה בכדי להודות לכל מלאכי החסד האלה בשמי ובשמכם.
מיד אחרי החגים נזמין אתכם לאירוע השקה לעמותה שלנו, אירוע שנדחה עקב הקורונה, ושעומד להיות מפגש משמעותי ומרגש.
פרטים בקרוב.
מאחל לכולכם שתהיה לכם שנה טובה, שנה של דמעות וצחוק, של אהבה ונתינה.
מאחל לכם שיהיה טוב גם השנה...
שלכם - רפי |
| |
|
כשהמוות יגיע
כמו דב רעב בסתיו;
כשהמוות יגיע ויוציא את כל
המטבעות הנוצצים מארנקו
לקנות אותי, ויסגור בנקישה את
הארנק;
כשהמוות יגיע
כמו חצבת – רוח;
כשהמוות יגיע
כמו קרחון בין השכמות,
אני רוצה לעבור בדלת מלאת
סקרנות, תוהה;
איך הוא יהיה, אותו בית של חשכה?
לכן אני מסתכלת על הדברים כולם
כקשורים באחוות אחים ובאחוות
אחיות,
ואני מסתכלת על הזמן כרעיון ותו
לא,
ועל הנצח כאפשרות אחרת,
ואני חושבת על כל גילוי של חיים
כעל פרח, נפוץ
כחיננית הבתה והחד פעמי כמותה,
וכל שם הוא נעימה נוחה בפה,
נוטה, כפי שעושה כל נעימה, לעבר
הדממה,
וכל גוף, אריה של אומץ,
ויקר לארץ.
כשזה יגמר, אני רוצה לומר: כל חיי
הייתי כלה, נשואה לפליאה.
הייתי החתן; לוקח את העולם
בזרועותיי.
כשזה יגמר, אני לא רוצה לתהות
האם עשיתי את חיי למשהו ייחודי,
ואמיתי.
אני לא רוצה למצוא את עצמי
נאנחת או מפחדת
או מלאת מדון.
אני לא רוצה לגמור כמישהי שפשוט
ביקרה בעולם.
השיר הנפלא הזה מאת מרי אוליבר מכיל בשבילי את כל הסיבות שבגללן אני מחוברת לעולם של מוות ואבל. האפשרות הזאת, לקחת את המוות כמורה הגדול מכולם, כתרופה האולטימטיבית שיכולה לרפא את חיינו, מרתקת אותי עד אין קץ. השורה הזאת "הייתי כלה, נשואה לפליאה", מדהימה אותי כל פעם מחדש. האפשרות לחיות ולמות מתוך פליאה מרגשת אותי עמוקות.
זאת הסיבה שאני כאן אתכםן ב"שותפים למסע", ואתםן מוצאים אותי לרוב מארחת סדרת הרצאות או משתתפת כמרצה, ואני רוקחת רעיונות חדשים ממש עכשיו.
צ'קרת המוות נפתחה אצלי לאחרונה, לפני כ-5 שנים. התוודעתי לטקס מיוחד במינו שמקורו במערב אפריקה, טקס ששם את הפוקוס על אבל. על מוות. עד אז לא חשבתי ולא הייתי צריכה לחשוב על אבל ומוות. למרות שהייתי רשומה כמשתתפת, כמעט ולא הגעתי לטקס. זה נראה לי כל כך מדכא, למה לי ללכת להתאבל מרצון? אך כמו שאבא שלי נוהג לומר, מזל שיש כמעט.
בסופו של דבר השתתפתי בטקס, אף למדתי והוכשרתי להנחות אותו. נגלה לי עולם מרתק, עולם של חשיבה שמקורה בתרבויות מבוססות אדמה. עולם שבו מוות ולידה אינם רק אירועים ברצף חייו של היחיד, אלא שער לקהילה כולה. הקהילה שעומדת מול החיים והמוות היא קהילה בריאה, מחוברת, קהילה שיכולה להתחדש. שער לחיבור לטבע, לכוחות האדמה, לתבונה עתיקה שחיה בתוך גופו של כל בן אנוש.
בהמשך נחשפתי למשנתו של סטיבן ג'נקינסון ,שכולנו זכינו לפגוש לפני כשלוש שנים כאורח של "שותפים למסע", ומצאתי בית רעיוני לתודעה החדשה והמרתקת הזאת.
הדרך עוד ארוכה ומפותלת, כך אני חשה. כבני תרבות המערב נצטרך למצוא את הדרך שמכילה את המוות באופן אמיתי מתוך כבוד לחיים ולמוות. עלינו לשאול את עצמנו שאלות רבות ונוקבות לגבי החברה העתידית שאליה אנו שואפים. כפי שכתוב בגמרא "לא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה בן חורין להבטל ממנה".
אף שמלאכתנו מורכבת וסימני השאלה מרובים, לא נוכל להניח אותה מידינו, נמשיך לחלום ולבנות עולם שבו המוות איננו רע הכרחי, משהו אפל, שחור ומדכא המחכה אי שם במרחק, משהו שהתרופה שלנו נגדו היא "אכול ושתה כי מחר נמות", אלא המורה הגדול שאנו מוכנים ללמוד ממנו שוב ושוב, עם כל נשימה, עד נשימתנו האחרונה. |
| |
|
מאז שנכנסתי לעולמך ואתה לשלי, החגים היו התקופה בה זרחת. הם בישרו לך ימים של ביחד. חופשה קולקטיבית באמצע מירוץ החיים. ניחוחות של מאכלים מסורתיים ונטועי שורשים שלא הכרת אבל נדמה היה שהיו מוכרים לשפתיך תמיד. בטבעיות וחגיגיות נערכת לעריכת השולחן, מפה צחורה וחולצה לבנה.
בסוכות ראשון תכננת מה נכין ונביא אתנו. מתחת לסוכה שאבי בנה, החזקת את הפעוטה שלנו לבושה בשמלת חג עליזה, סיכה לראשה. הסוכה כחופה מעל שלושתנו, נשקת לנו ואמרת שאתה אוהב.
חול המועד היה כיום חולין עם חגיגיות מעודנת המבשרת חג שני. קנית מגשים עמוסי כל טוב. כעסת על עצמך שחלקים נפלו. כאילו לא די בידיים שקיבלת במתנת יום הולדת ארורה של גיל עשרים.
פתחת שולחן ארוך והדור. הלכת להתרחץ לקראת בוא האורחים. כולנו חיכינו שתבוא טרם נאכל. כשהגעת לבסוף, נקי רחוץ ויפה בחולצה לבנה שבחרתי לך הכרזתי – הנה החתן. בסיום אותה סעודה אחרונה הבאת לנו שתי כוסות מסלט הפירות שנותר.
למחרת, טרם ניסע לחופשת חג קצרה, עלית למעלה. בתוך השקט של חול המועד, נשמטת ממני בקול חבטה עזה. סירנות האמבולנס לא הצליחו אף הן להפר את שקט החג ששרר בשכונתנו. בבית החולים, תורנויות של רופאים בזמן חג. ברגעים החג הפך עלינו, קיבל משמעות של אילוץ, בלתם. רצון עז שכבר יחלוף.
חג שני ואתה דועך.
אלו שעותיך האחרונות, אמרו. ואתה, יפה, בהיר עיניים, רחוץ וריחני. מחוותו האחרונה של אח מלאך שרצה לטפל בך עוד קצת. ואני שרה לך שיר ערש איתו תלך לישון לעד.
וצביטות של ראשית הכרה שאתה אינך
וחג כפי שהוא גם הוא איננו. ולא מועד.
נותר רק חול.
זורה בעינינו דמעות וצער.
ים של דמעות נשפך מהשמיים אותו לילה.
ומאז כל חג מרגיש מן טעם לוואי תמהיל לא ברור של זכרונות מתוקים ממך עם תחושת החמצה חמוצה שמחניקה גרון.
כל חג לובש ופושט את צורתך לבן וחגיגי, שמח ומואר, יובל.
יובל / יובי
בט"ו בשבט תשנ"ט 1 (פברואר 1999) נפצע יובל קשה בתאונת אימונים במהלך קורס מפקדים. בעקבות הפציעה נקטעו שתי ידיו והוא איבד ראייה בעין אחת. הוא עבר טיפולים רבים אך השתקם בהצלחה רבה והתמודד באומץ עם מוגבלותו.
יובל למד באוניברסיטה העברית בירושלים, עשה שני תארים במדעי המדינה והמשיך ללימודי תואר שני בריפוי בעיסוק במסלול מחקרי. הוא ראה בלימודיו אלה שליחות אישית ואף העביר הרצאות בבית הספר לריפוי בעיסוק והיה דמות מוכרת, מוערכת וכריזמטית.
בחודש יוני 2016 נישא לאפרת והשניים בנו את ביתם במבשרת ציון שם נולדה בתם אלינור שהיתה משוש חיים.
מגיל צעיר עסק יובל בספורט לסוגיו. הוא היה שחיין וגם לאחר פציעתו המשיך להתאמן בשחייה בבית הלוחם בתל אביב ולהשתתף בתחרויות בארץ ובאירופה. כמו"כ התאמן בריצה בקבוצת הריצה ירושלמית 'רבע לשבע' וגם בתחום הזה התחרה בארץ ובעולם בריצות חצי מרתון והשלים גם מרתון בגרמניה.
בחג סוכות תשע"ט התמוטט יובל בביתו והוחש לבית חולים הדסה בירושלים. הוא נאבק על חייו יחד עם הרופאים שמנגד לא פסקו גם הם להילחם על חייו, אך כעבור שלושה ימים, באסרו חג, כ"ג בתשרי תש"פ, נפטר. בן ארבעים שנים וחצי בפטירתו.
אפרת (רעייתו של יובל) |
| |
|
בחורף תשע"ח (2018) כאשר היה בדרכו לביתו, נרצח הרב רזיאל שבח ביריות על ידי מחבלים.
בספרה א' אלמנה מעניקה יעל שבח, אשתו של רזיאל, הצצה לנבכי התודעה של אשה צעירה, אם ואשת חינוך שמתאבלת ובה בעת מתחזקת ובונה. הספר שכתבה מוגש כיומן אלף ביתי וכל ערך שבו יקר ומיוחד. נתמקד בקטעים מתוך הפרק 'איפה אנחנו בשבת'.
"השאלה הזו הדהדה כמו גונג מצלצל כבר בימי השבעה, שבהם הכל עוד היה טרי. כי באופן מפליא, המח שלי חיפש את כל הכשלים והבאגים הטכניים במערכת שהשתבשה לגמרי. וכמובן, איך לא, שבת היא אחד השיבושים הרציניים ביותר שאתם נתחיל להתמודד.
מאז הרצח פיתחתי אובססיות לשבתות בבית. הקושי לצאת מהבית בשבת כל כך גדול וכולל בתוכו כל כך הרבה דברים – החל בנהיגה לצד אף אחד משמעותי (ילדה בת אחת עשרה, אהובה ככל שתהיה, היא לא שותף משמעותי בנסיעות) וכלה בפריקת המזוודות בבית המארח, שאני מראש פשוט מוותרת עליו. מעדיפה להישאר לבד בבית, לאכול לחם עם חומוס כל השבת ולא לארוז, לנסוע, לישון במיטה אחרת, לחייך לזרים, לתפעל את הילדים, להיות נחמדה, להתארח וכו'.
גם לא התאימה לי התמונה הנוראה והמזעזעת שהצטיירה בראשי של אישה שפופה וחולנית ויתומיה המוזנחים וזבי החוטם בעליבותם, מתדפקים על דלתות אנשים טובים שייאותו להעניק מרחמיהם ולפתוח את שערי אחוזותיהם ויתנו לנו פת לחם וכר נעים.
אני יודעת, זה נשמע מוגזם ונורא, ומה את עושה עניין מלנסוע לשבת אצל ההורים או גיסים או חברים אבל האגו שלי נבהל מהתמונה הזו וצייר אותה הכי קודרת שאפשר...
פעמים די נדירות אנחנו בוחרים לנסוע לסבא וסבתא. למרות הנוחות הרבה שיש בביתם, תחושת השייכות, הפינוק והרצון לתת בלי סוף ובשמחה גדולה, לבי תמיד יכבד יותר עם הנסיעה לשם כי, אי אפשר לברוח מזה, החוסר מורגש במלוא עוזו. זה מתחיל עוד בשלב אריזת הבגדים במזוודה כשהראש עובד באופן אוטומטי, סוקר חפצים שהיה עלי לקחת בעבר והיום כבר לא. כי הוא איננו....
כשמדובר בלהתארח אנחנו אנשים מפונקים בסך הכל . לא אני חס ושלום, אני אישה פשוטה המסתפקת במועט. אבל הילדים שלי אוכלים רק אוכל של אמא או של אבא. לא נוגעים בכל מיני מאכלים לא מוכרים וכשהעליתי על דעתי שאפשר ללכת לאכול אצל חברים, מיד התמלאתי חששות. מעבר לחששות סבירים שילדי יסבלו מבטן ריקה והומייה, חששתי בעיקר מהפדיחות שיעשו לי אם יתקלו באוכל לא לטעמם. לא הייתי בנויה לקריזות בשלב הזה והמוטו היה ללכת על בטוח, על המוכר והידוע. אז מובן שזה צמצם את קשת האפשרויות בטווח האירוח. על פי התנאים המגבילים, זו היתה צריכה להיות משפחה, עם ילדים חברים, תפריט של שניצל ואורז אם אפשר עם חצר גדולה או חדר משחקים...
ובכל זאת צריך לציין שאכן יש שבתות שבהן החוסר כמעט לא מורגש. באופן מפתיע.
בפעמים הכבדות יותר שבהן התחושה של הלבד חזקה, אנחנו מנסים להתעודד בביחד שלנו, אחד עם השני, ומנסים כמה שיותר למצות את הגעגועים. ותמיד זוכרים, שזה לא שיש פרס בסוף ואם נתגבר הוא יחזור או אפילו ישלח איזה "דוז פואה". אנחנו מתגברים כדי לחיות ולהראות שאפשר לחיות ולהיות חזקים גם כשאי אפשר באמת, ואם מתוך כך נצליח באמת להתחזק - מה טוב.
יעל (רעייתו של רזיאל) |
| |
|
בכתב העת אנחנו משלבים קטעי כתיבה, שירה, ראיונות, געגועים, כאב וזיכרונות ומשתדלים להביא גם זוויות של אופטימיות וצמיחה.
אנו מזמינים אתכם להציג לנו קטעים אישיים בנושאים השונים שבהם עוסק כתב העת ונשמח מאד לשמש כקול קורא ללבכם – בדיוק כאן!
רביב, האורח הראשון, מתאר את הפרידה מאהובתו:
כשאהובתי נפטרה, בנועם כהרגלה, עטופה בזרועותיי, נשמתי לרווחה.
ואז התפניתי לחגוג... לפנק את עצמי בכל מה שדריכות השנה האחרונה לא אפשרה לי.
קודם כל לבכות כמו בן אדם, חזק, להשמיע קולות עזים, להתייפח עד פורקן... בלי להסתכל לצדדים. אחר כך לנסוע להרים הגבוהים, לראות אותה בכל ציפור דואה, לצעוק לה שהכל בסדר.
וגם לשיר בקולי קולות, שרתי המון, וניגנתי שעות ארוכות, ורקדתי, לילות שלמים. חגגתי, מאושר ונפוח עיניים, את המתנה שקיבלנו שנינו ככה לאהוב, ואת הזכות שניתנה לנו ככה להיפרד, ואת עזיבתה בדיוק ברגע הנכון, כשהתעייפה...
חגגנו ביחד, את החיים ואת קיצם.
רביב גלוברזון |
| |
|
אז איך חוגגים את החגים אחרי שמאבדים את היקר לנו מכל?
"אין לי כח ללכת וללבוש חיוך כשלא בא לי"
" מה יהיה אם אתפרק שם ליד השולחן?"
"מה אם מישהו ישאל אותי מה שלומי?? האם התגברתי? שיגידו שאני צריכה להמשיך הלאה.."
אירועים משפחתיים בכלל וערבי חג בפרט, מצריכים אותנו הרבה פעמים לעמוד בסיטואציות קשות, מביכות, ולפעמים בלתי נסבלות.
איך מסדרים השולחן כשאחד חסר?
איך לצלם התמונה השנתית המסורתית בלעדיו או בלעדיה?
איך אפשר בכלל לשמוח כאשר כל מה שבא לי זה להיעלם?
אספנו עבורכם כמה דרכים ששיתפו חברים שאיבדו את יקיריהם בקבוצות של 'שותפים למסע' .
אנא שתפו אם נגע בכם ותרם והוסיפו בתגובות דברים שעוזרים לכם לעבור את החג. אולי מישהו יקרא וזה יעזור לו או לה לעבור את החג עם קצת יותר נשימה.
מוזמנות מוזמנים לעקוב ולהצטרף לאחת מהקבוצות של אנשים שחוו אובדן של אדם קרוב של שותפים למסע - כל הפרטים בקישור.
מי יתן והחג יעבור בשלום,
שנה טובה מאיתנו,
החברים ב'שותפים למסע'. |
| |
|
קהילת 'שותפים למסע'
אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לקהילת 'שותפים למסע' ולקחת חלק בפעילויות השונות של העמותה
במסגרת פעילות העמותה מתקיימים אירועים, מפגשי דהרמה, מפגשים קולנועיים, קורסים ופעילויות נוספות.
ההצטרפות לקהילה חופשית לכל אדם וניתן להסיר את עצמכם מהקבוצה בכל עת.
|
| | |
|
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.
בדרך הגדולה / נתן אלתרמן |
|
|
|
(1).png)
_291x194.png)
_293x195.png)
(1).png){kind=logo}
פלטפורמת שיווק