|
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נָשְׁרוּ
בְּאַחַת סִימָנֵי
הַפִּסּוּק שֶׁל
הָעוֹלָם
וַאֲנִי הִצְטָרַכְתִּי לִלְמֹד
לְהַלֵּךְ בּוֹ
מֵחָדָשׁ
שקד קפלן
לפקולטה למדעי האבל התקבלה שקד בגיל חמש עשרה בעת שאחיה הבכור נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי. אבל מודחק מאד כנערה בקיבוץ של שנות ה-80.
את האבל השני חוותה בדיכאון קשה כאשה בוגרת וכאם כשאיבדה את אמה שנפטרה מסרטן בהיותה בת 63.
דווקא באבל השלישי, בניגוד לכל היגיון, נפתחה בפניה אפשרות חדשה לאחר שאיבדה את בנה הבכור מיכאל לפני שנתיים וחצי ממחלת הסרטן.
פנים אל מול פנים, עין בעין עם המוות שלו, חוותה שקד חוויה קדושה מאד שהיממה אותה בניגוד המוחלט שלה לזוועות שקדמו לה. בתוך המקום הבלתי אפשרי הזה, הצליחה להרפות ולהתקלף מכל רצון. שם, בשעותיו האחרונות של בנה בעולם זכתה לחוות ולהבין אהבה באופן אחר מזה שהכירה כל חייה.
על הציר הקוטבי הזה שבין תפיסת המוות שעליו התחנכה, לבין המוות כמו שפגשה כעת, בתוך כל הטלטלה המשפחתית והאישית של העולם שממשיך להסתובב בלי... חיפשה שקד מקום בו תוכל לנשום, להתאבל ולעכל.
כחודש לאחר מותו של מיכאל התחילה לכתוב, שבוע אחר שבוע. אט אט גילתה כי הכתיבה מאפשרת לה חיבור עם מרחב פנימי מלא תנועה וחיים, מרחב המאפשר לה לנשום. במקביל גילתה שהעיניים שלה רואות עכשיו אחרת את העולם ונמשכות לצורות ומקומות שלא הכירה קודם. היופי נכח בכל, בניגוד גמור (ואולי לא) לכאב הנורא, ואז התחילה לצלם. המצלמה אפשרה את המרחק הנכון מהעולם. היא מצאה שהטבע שסביבה הוא לא מטאפורה אלא השתקפות ישירה של נפש ולעתים קריאת כיוון לאפשרות חזקה להסתכל על כל מה שלא ניתן להשיבו.
שקד קפלן תשתף בהרצאה שתפורסם את המסע שאותו עברה ובתהליך הוצאתו לאור של ספרה 'רישומי נפש' שבו נפרשים חודש אחר חודש רישומי הנפש לצד צילומים ואוספים לתוכם את גווני הגוונים של תהליך האבל המאד פרטי שלה.
"אנשים חושבים שאבל הוא קופסה שחורה, אני גיליתי שהקופסה שלי מלאה צבעים. מזמינה אתכם לבוא להציץ פנימה."
שקד קפלן היא אשה, אמא, מורה, מחנכת ומטפלת בהבעה ויצירה. חוקרת מרחבי נפש ומחוברת מילדות למרחבי הטבע והיצירה ולכולם בעולם. תלמידה מזה 37 שנים בפקולטה למדעי האבל והחיים וחיה עם משפחתה הנהדרת בצפון הנשקף לכנרת. |
| |
|
עכשיו, אחרי שנתיים של לימודים, הגענו לסופו של קורס הכשרת מלווים של 'שותפים למסע'. זה היה מסע מרתק בפני עצמו.
לפני כמה שנים שמעתי על הרעיון של ליווי רוחני לאנשים חולים במחלות קשות, וזה חיבר אותי ליכולותיי להיות בנוכחות ולעזר עם אנשים חולים ואף נוטים למות. הייתי שם בשביל סבא שלי, חמי וחמותי והכי קרוב עם אבא שלי כשהגיעו לפרק האחרון של חייהם. יכולתי לעשות כל מה שנדרש במסירות, סבלנות, רגישות וללא סלידה ופחד.
כששמעתי שיש מין כזה "מקצוע" הסתקרנתי והתחלתי לברר ולחפש איך ואיפה. לקח לי כמה שנים של בדיקה וחשיבה, וכשכבר חשבתי שזה לא ייצא אל הפועל, שמעתי על 'שותפים למסע'.
במקצועי אני מורה ליוגה כבר שנים רבות, והקשר שלי ליוגה ולבודהיזם השתלב מצוין עם הדרך של שותפים למסע.
הייתי ברת מזל והספקתי להירשם לקורס כמעט ברגע האחרון ולצאת לדרך. פגשתי מורים נפלאים, חברים מיוחדים ועניין רב בכל הנלמד. התרגול היה משמעותי ונקודת המבט על החיים קיבלה ערך והרבה יותר תשומת לב, מה שחיזק בי את ההקשבה, ההערכה וההוקרה בצד החמלה והנדיבות בכל רגע בחיי היומיום.
כשהגענו לשלב הליווי זכיתי ללוות אדם יקר ששמו יקי, שהיה תלמיד שלי וחלה בסרטן הלבלב. הבקשה ללוות אותו באה ממנו ישירות אלי. נעניתי בחיוב. עברנו יחד כמה חודשים בהם מצבו הלך והידרדר עד שפתיל חייו כבה.
למדתי ממנו הרבה. ראיתי את הסבל והייסורים מאוד מקרוב. ניהלנו שיחות רבות משמעות אודות החיים והמוות. ויכולנו גם לדבר על מה יהיה אחרי מותו. הקשר ביננו היה מאוד אמיץ ופתוח, עם הרבה אמון ואהבה. יכולנו לגעת בכל דבר שדורש טיפול או התייחסות ולהגיע לסגור את כל הפינות. נוצרה ביננו הבנה וכנות ובשלב מסוים גם אשתו הצטרפה ושיתפה פעולה.
זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. תחושה של כניסה לקודש הקודשים שלו. אני מלאה בהודיה על כך שאיפשר זאת.
הייתי שותפה לכל מה שרצה להשאיר לאשתו ולילדיו, לכתיבה ולחתימה על הצוואה, לתכנון הלוויה ולמה שמבקש שיהיה בימי השנה שלו.
בקשה אחת ריגשה אותי במיוחד. יקי ביקש שבהלוויה שלו אנחה מדיטציה של כמה דקות עם כל הציבור, בה יתחברו לבבות הנוכחים עם ליבו, ויוקדש רגע להיות אתו בלב פתוח ומלא אהבה. מילאתי אחר בקשתו כמובן. זה היה רגע מרגש ומיוחד.
באחת מפגישותינו האחרונות, סיפרתי לו שאני מנהלת רישום של השיחות שלנו כחלק מהקורס, ומכיוון שנאמרו דברים מאוד מרגשים וחשובים, במיוחד לאשתו וילדיו, שאלתי מה דעתו על כך שאחרי לכתו אעביר לאשתו את כל מה שנרשם. הוא נתן את הסכמתו וכך היה.
ערכתי את הכתוב, שמטתי את הטפל ומסרתי לאשתו. הקשר ביננו נמשך עד היום ואני שומעת ממנה איך המילים שלו משמשות לה מקור לביטחון, לשמחה ולהכוונה. היא חוזרת אליהן בכל הזדמנות וניזונה מהאהבה והתבונה שלו. למרות שאינו נוכח בגופו, נשמתו נוכחת ומלווה וממלאה את ליבה שוב ושוב מחדש..
אני מודה למוריי, לחבריי ובמיוחד לכל אלה שמזמינים אותי ללוותם, שמראים לי דרכים שונות של התמודדות, תעצומות נפש, כוחות-על ותבונה שמפציעים ברגעים הכי קשים של החיים.
זכיתי! |
| |
|
"נעה נותנת לי חופש להחליט מה שאני רוצה ואינה נוקטת עמדה, מה שעושה את זה יותר נח".(יקי)
ליקי היתה עמדה ברורה בצורה ובדרך שבה החליט כל דבר. הוא היה אדם עם הרבה מאד חוסן. בתקופת המחלה היה במיוחד חשוב לו להתמודד לבד גם כדי לתת לי את הכוחות לשמור על עצמי וגם כדי שאוכל להתפנות לילדים. לפעמים זה באמת שחרר כי הייתי פנויה לדברים החשובים וגם היה על מי להישען. הרבה פעמים הוא החליט על הכל בעצמו, ולפעמים לקח את זה רחוק כי היה לו חשוב מאד להסתדר לבד ולא להזדקק לעזרה של אנשים. לעשות את הדברים על פי דרכו.
מרגע שנודע לנו על המחלה ועד שיקי נפטר חלפו שלוש שנים וחצי. מספר חודשים לאחר שחלה נכנסנו לשגרה יומיומית שברוב הזמן היתה טובה. הוא לא עבד הרבה וזה נתן הרבה פניות שלו לבית. בתקופה הזו הוא למד דברים שעניינו אותו ועשו לו טוב. הנוכחות שלו בבית היתה מאד חזקה ומרוכזת בילדים ובמשפחה ובשנה האחרונה של הקורונה ממילא זה היה זמן של הרבה בית אז זו היתה מעין מתנה לכולנו.
יקי תמיד ראה את האחר, גם כשהוא הרגיש לא טוב. היה לו חשוב לראות אותנו ואת הצרכים שלנו, של הילדים ושלי. (נעה)
"למדתי מהשיעורים שלי עם ליאורה משהו שהיה רחוק ממני כל חיי - מתינות, השלמה והרבה פחות הישגיות...אני מופתע מעצמי שאני מצליח לצאת מהראש שהיה לי פעם.." (יקי)
ראיתי את השינוי שמתחולל בו ואמרתי לו את זה כל הזמן. הוא מאד התרכך וככל שעבר הזמן, במיוחד לקראת הסוף, התרכך עוד יותר. תמיד היה לו קשה שיראו אותו במצוקה, בבכי, בחולשה כי הוא היה אדם מאד מוחזק והיו לו דרישות מעצמו ומהסביבה אבל לקראת הסוף הוא שחרר יותר ובכה.
גם אני למדתי דרכו ואתו. רוב האנשים לא מבינים את המקום הזה של לבקש עזרה ורק כשאתה נמצא במקום שאתה לא יכול להסתדר לבד אתה מוצא את עצמך יורד לרזולוציות מדויקות מה לבקש מאנשים ואתה לומד הרבה על עצמך. היום גם אין לי שום פחד איך זה יראה. אני הרבה יותר מדויקת בבקשות שלי מהסביבה וזה עוזר לי מאד.
תקופת הגסיסה של יקי מאד קרבה בינינו. אני זוכרת אותנו מחובקים במיטה של בית חולים. זה היה כל כך חזק עד כדי כך שהרגשתי שבתוך כל ה"איכס" של בית חולים הוא מלווה אותי ושומר עלי.
החוויות שהיו לי עוזרות לי ביום יום! אם קודם רציתי להשיג עוד ועוד היום זה לא הכיוון. אני רואה אופק, יש לי חלומות ולא ממקום רע, החלק האמיתי שלי להמשיך ולעשות את מה שאני אוהבת בקצב שלי ככה שיהיה טוב לילדים ולי. (נעה)
בעקבות שיחה בין יקי ונעה, יקי מספר לנעה:
הגענו (ליאורה ואני) לדבר על דברים דרמטיים. הרצון שלי מדי פעם כבר למות.
אני לא רוצה שתמות. אני אגואיסטית. אני אוהבת אותך ורוצה שתישאר....אני מרגישה שאולי זה לא פייר כי אני מבינה שאתה סובל מכאבים קשים שאני אף פעם לא חוויתי כמותם ולכן אולי הרצון למות מובן ולגיטימי. ואני חושבת על עצמי. אני אוהבת אותך, אתה אבא של הילדים שלי ואני רוצה אותך עוד פה אתי.
נעה ממשיכה לענות לשאלה של ליאורה "עם מה את מתמודדת בעיקר?"
"כמה דברים. הראשון זה הקושי להיות בפוקוס כל כך הרבה דברים וקשה לי לחלק את הקשב ולעמוד בהכל כפי שהייתי רוצה. גם אני רוצה להקשיב לעצמי. אני לא מתפנה לתרגול מדיטציה כפי שהייתי רוצה, אך אני בהתבוננות תוך כדי תנועה.
אני מצליחה מדי פעם לנסוע לים ולגלוש. זה משהו שאני אוהבת וזהו. השאר זה הבית, יקי, הילדים והעבודה.
באופן כללי אני שמחה שיש לנו את הביחד, שהדברים יותר פתוחים, שאנחנו גרים פה בקיבוץ, שיש לנו חצר. ולמרות שעכשיו אף אחד לא נכנס אלינו (חוץ מליאורה) אנחנו בטוב. אני עושה הכל כדי שיקי ירגיש בנח ואני שמחה שהוא משתף אותי במה שהוא צריך ושאני יכולה לרוב לתת מענה". (נעה) |
| |
|
איבדתי את התקווה לאחרונה ויכול להיות שזה הלך רוח טוב עבורי. אז חשבתי להרהר במרחב הציבורי.
רובכם יודעים שלפני שלוש שנים ומספר חודשים הבנתי שאני מתמודד עם מחלה שבה הימים ספורים בצמצום של חודשים.
לכולנו ימים ספורים אבל רובנו, ובהם אני, שמנו בצד עובדה זו. יותר מכך, כל רגע ורגע הוא ארעי. כל רגע נולד ומת. הכל זמני. ובנוסף אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה, מה יהיה? זו אשליה. זו אשליה שמיטיבה עבורנו רוב הזמן. מאפשרת לנו לכאורה לפנות את התודעה מפחד הכיליון.
התקווה איפשרה לי שנים רבות להיות עם אירעיות תוך אשליה שיהיה טוב. ואנחנו לא באמת יודעים אם יהיה טוב או לא.
שנים רבות וגם היום התקווה משמשת ערך יסוד וכלי מרכזי עבורי לעזור לאנשים במצבי ייאוש וחוסר האונים להבין שיש אפשרות לשינוי. פרדיגמת ההחלמה בבריאות הנפש מאפשרת מרחב של שינוי למתמודדים עם מחלות / הפרעות / משברים נפשיים מתוך דגש על התקווה לשינוי לטובה.
כעסתי, בכיתי כשנודע לי על המחלה. התמודדתי עם טיפולים קשים מתוך תקווה שאני אהיה בחמשת האחוזים השורדים. והתקווה עזרה לי מאד אבל מעולם לא באמת ידעתי אם יש הצדקה לתקווה.
בתקופה האחרונה התחלתי להבין שבאמת הכל אירעי ויש לי את הרגע. וההשפעה שיש לי היא על מה אני רוצה לטפח ברגעים אלו. לטפח הלך רוח שבו אני פוגש את העולם. האם אני רוצה לפגוש את העולם מתוך מקום של שנאה, חמדנות והכחשה או שאני רוצה לפגוש את העולם מתוך נדיבות לב, שמחה על הצלחת האחר, צלילות. הנוכחות של האירעיות מאפשרת לי להבין שעדיף לטפח את הרגע. את העכשיו. זה תרגול יומיומי עם עליות ונפילות.
אז איבדתי את התקווה אבל הרווחתי רגעים צלולים ומלאים יותר. אני ממשיך במהלך התמודדות עם המחלה מבלי לדעת מה באמת יהיה ובאותו זמן חי את הרגע בצורה מלאה ויותר.
בלילה, בשנתו, הלך יקי לעולמו בשלווה.
ונעה, מלמדת אותנו בשם שניהם פרק חיים כה חשוב.
תודה לכם!
|
| |
|
מלווי העמותה תומכים בחולים המתמודדים עם מחלות קשות (סופניות וכרוניות). תכנית הלימודים תמשך שנה ותתבסס על יום לימודים ארוך.
מסלול ההכשרה הינו אינטנסיבי ומעמיק, ולאחריו אנו מציעים למלווים תמיכה אישית וקבוצתית הן בפעילות הליווי שלהם, והן בצמיחתם האישית כמתרגלים.
בעמותה פועלים היום כארבעים מתרגלים ותיקים אשר עושים עבודה חשובה ויקרה למענם של המתמודדים ובני משפחותיהם.
|
| |
|
One True Thing - דבר אחד אמיתי (1998)
דרמה אמריקאית המספרת את סיפורה של אישה (רנה זלווגר) העוברת לגור עם אמה חולת
הסרטן (מריל סטריפ) וסועדת אותה לקראת מותה. |
| |
|
The Fountain - המעיין (2006)
סרט מרגש על גלגוליה של אהבה במחזורי חיים שונים. יו ג’קמן בתפקיד גבר הסועד את אישתו חולת הסרטן (רייצ’ל וייז), כובש ומלכתו ואסטרונאוט החולם על אהובתו. |
| |
|
Big Fish - סיפורי דגים (2003)
סרט יצירתי ומסקרן על מערכת היחסים בין בן לאביו הגוסס ועל הסיפורים הפנטסטיים שמרכיבים את חיינו. |
| |
|
במזל סרטן – מסע לבלי שוב / אילנה המרמן ויורגן ניראד
הספר מסופר בשני קולות. קולו של של יורגן ניראד מרגע שהתבשר שחלה בלוקמיה חריפה ועד מותו, וקולה של אילנה המרמן, בת זוגו, שבתחילת הדרך מתחננת לפניו שימשיך לקבל טיפולים רפואיים שאולי יצילו את חייו.
דבר לא נותר כשהיה / קיי רדפילד ג'יימסון
המוות, היגון והיכולת המופלאה לחזור לחיים לאחר שהמחברת ליוותה את גסיסתו ומותו של בעלה.
|
| |
|
קהילת 'שותפים למסע'
אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לקהילת 'שותפים למסע' ולקחת חלק בפעילויות השונות של העמותה
במסגרת פעילות העמותה מתקיימים אירועים, מפגשי דהרמה, מפגשים קולנועיים, קורסים ופעילויות נוספות.
ההצטרפות לקהילה חופשית לכל אדם וניתן להסיר את עצמכם מהקבוצה בכל עת.
|
| | |
|
|
|
|
(1).png)
_291x194.png)
_293x195.png)
(1).png){kind=logo}
פלטפורמת שיווק