הימים שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולחגיגות יום העצמאות מהווים מסע מטלטל בין יגון תהומי להכרת התודה של השורדים והניצולים מהתופת, בין היגון על זיו העלומים במלחמה על החירות לבין השמחה על עצמאות ישראל בארצו.

שתי מחוייבויות נטלנו על עצמנו: החובה לזכור והחובה להגיד לדור הבא –
לזכור את ששה המיליון בשמם וגם לדעת שבישראל חיים כ-175,000 ניצולי שואה ובעוד אנו כותבים שורות אלו כ-40 נפטרים מדי יום.
לזכור את מי שמסרו נפשם על תקומת ישראל ונותרו צעירים לנצח וחבריהם עדיין מהלכים בינינו הפצועים, הלומי הקרב. אלו שנתיב חייהם שובש לצמיתות.
הזיכרון אינו מצווה סבילה, הזיכרון חייב להיות אקטיבי, הוא דורש עשייה, הוא דורש נקיטת עמדה מוסרית ועשייה ערכית ומכאן נובעת החובה השנייה והיא קרובה מאד ללבי חובת "והגדת לבנך..." - זו חובת החינוך לבנותינו ולבנינו.
כמו בהגדה של פסח, יש לחזור ולספר על מוראות השואה ועל גבורת המתים והניצולים, על המסע והמשא לשיבת העם לארצו ושיאו בהקמת מדינת ישראל.
את מלאכת קיומו של זכרון פעיל זה נטלה על עצמה מערכת החינוך ביומיום של מעשה החינוך.
אנו, אנשי החינוך, מגלמים מחוייבות זו בבחירה שעשינו "להגיד" לתלמידות ולתלמידים, לספר כל הימים והלילות את אימי השואה ולהתפעם ממעשי הגבורה השזורים כחוט השני בסיפורי הניצולים ובגבורתם של חיילי צה"ל לדורותיהם ושיאה של "הגדת" ימים אלו ביום העצמאות.
מותר לנו לשמוח על שזכינו לחיות בתקופה מיוחדת זו בהיסטוריה של עמנו, אני מאחל לעמיתי, נשות ואנשי החינוך, הלוואי שתצלח מלאכתם וייטיבו לגדל דור היודע מנין באנו ובעיקר לסלול את הדרך הנכונה, הצודקת, ההגונה כדי שנצעד לעתיד טוב יותר.
חג עצמאות שמח |