כָּל יוֹם נוֹסָף מַגְדִּיל אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ אָבַל אַנִּי מִתְנַחֵם: הָעוֹלָם עֲגֹל בַּסּוֹף נִפָּגֵשׁ
בסוף - גיורא פישר
איך מחזיקים מרחב של אהבה וכאב? ולמה בכלל לקרוא לזה 'מרחב' אם זה מרגיש כל כך צר, כל כך מכווץ, כל כך חשוך?
איך זה יכול להיות שחוץ מלפחד שזה יקרה, להתפלל שזה לא יקרה, להתמלא בחרדה כל פעם שמחשבה על לכתך עברה לי בראש - ואז לסלק אותה במהירות, מעולם לא סיפרו לנו איך זה באמת מרגיש? איך אפשר לנשום במקום הזה שכל מה שהיה כל כך חי – הפך את פניו ועכשיו קוראים לו 'מת'?
ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב היא מפגש מטלטל עם שינוי של העולם החיצוני: המרקם המשפחתי, המעטפת החברתית וסדר החיים כפי שהכרנו אותו. הוא גם שינוי של עולמנו הפנימי: הגוף ותחושותיו משתנים, ההוויה הפנימית הופכת מוצפת וזרה, נקודת המבט והפרספקטיבה משתנות אף הן.
אנחנו ב'שותפים למסע' משתדלים להציע מקום שקט ורך להניח בו את הלב, בימים בהם אנחנו, בני האדם, כל אחד בתורו, מתמודד עם פרידה ואבל.
אנחנו שואלים את עצמנו איך אנו כקהילה יכולים להקל על הבדידות הצורבת ולאפשר לעצמנו להיות פתוחים יותר, משתפים יותר, רכים יותר, נושמים יותר עם מי שחי לצדנו ועם אהובינו המתים בלבנו. האם בתוך כל הכאב האינסופי ישנה גם אפשרות לפגוש את המוות קצת אחרת ולאפשר לעצמנו להרגיש ולהישען גם על האהבה והקשר שהיו ועודם.
אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון בו אני משוחחת על התמודדות עם אובדן ואבל ברוח הבודהיזם.
מעומקו של הלב
טלי הלמן - מור
מנהלת מקצועית - אובדן ואבל |