|
בשנים האחרונות (במיוחד בעשר או עשרים השנים האחרונות) יש תהליך מואץ של החזרת הטיפול בחלק מהזקוקים לתמיכה לא חיק המשפחה והביתה. אחרי כמאה שנה שבהם החברה המערבית נטלה את הטיפול בכל הזקוקים לתמיכה לידיים מקצועיות, והפקיעה לגמרי את האחריות מידי בני המשפחה, אנחנו עדים לתחילתו של תיקון ואיזון.
התהליך הזה מבורך בעיני רובנו, ואנחנו שמחים להיות חלק ממנו. התהליך כולל לידות בבית, תמיכה בקשישים במסגרת ביתית, תמיכה בחולים ואפילו בנוטים למות, ובזמן האחרון גם תחילתן של מסגרות ביתיות יותר לתמיכה במתמודדים בתחום הנפשי.
יחד עם תנועת התיקון והאיזון המבורכות האלו אנחנו מוצאים את עצמנו ניצבים בפני מציאות חדשה, שבה אנחנו מתגייסים, מלאים בכוונות טובות, לתמוך באדם אהוב העובר התמודדות מאתגרת במיוחד, נטולי כל הכשרה מסורתית, כלים או תמיכה סביבתית. בעוד שבעבר כל ילד ראה במו עיניו איך תומכים בזקני המשפחה, איך מטפלים בחולים, איך נפרדים מהגוססים ולהבדיל איך מקבלים לעולם יילודים חדשים, רובנו המוחלט גדלנו ללא שום ניסיון כזה, וכך גם כל הסביבה שעוטפת אותנו. התוצאה היא שאנחנו נדרשים למעשה להמציא מחדש את אמנות התמיכה במסגרת המשפחה, להבין את גבולות ההתמסרות הנדרשים מאיתנו, לנסות להבין האם ועד כמה מותר לנו גם לדאוג לעצמנו בתוך התמיכה באהובינו וכן הלאה.
תהליך התמיכה המדובר יכול להימשך מכמה ימים של משבר ועד שנים ולפעמים אף עשרות שנים של תמיכה באדם חולה או קשיש. הרפואה המודרנית, המתמחה בהארכת חיים, הופכת את חלק מהסיפורים הללו להתנסויות שמרגישות כאין סופיות. מצד אחד אנחנו כמובן שמחים על האפשרות לבלות עוד זמן עם יקירנו, אך מצד שני אנו תוהים מתי אם בכלל נוכל לחזור לנהל את חיינו שלנו?
התכנית שותפים למסע נולדה במידה רבה מתוך הפער הזה שנפער בתרבות המערבית. העובדה שאין לנו מערכות מסורתיות של תמיכה הותירה אנשים רבים בחוויה עמוקה של בדידות הן בתור החולים עצמם, והם בתור התומכים בהם.
אנחנו גאים ושמחים לתמוך בעשרות חולים ומשפחות באמצעות המלווים שלנו, ולתמוך בעוד עשרות אנשים ומשפחות המתמודדות עם תהליכי האבל והפרידה באמצעות קבוצות האבל שלנו. עם זאת, רוב מלאכת הליווי נשארת תמיד בחיק המשפחה. במסגרת החזון שלנו אנו מבקשים לטפח את השיח על אתגרי הליווי והתמיכה בחיק המשפחה (והחברים הקרובים), להיות חלק מגיבוש ההבנות החדשות של בניית תהליכי תמיכה בריאים ומיטיבים לכל הצדדים, ולחדד את המקומות שבהם אנחנו, ואולי ארגונים דומים, יכולים לסייע ולתמוך במלווים העיקריים, שהם ברוב המקרים בני המשפחה והסביבה האוהבת הקרובה של המתמודד.
במסגרת זו אנו פותחים השבוע קורס ראשון תחת הכותרת "כולנו מלווים" ומקווים בהמשך הדרך לפתוח קורסים דומים ומסגרות לימוד שונות המכוונות לאתגרים אלו.
בעז עמיחי
מורה ומלווה רוחני בתוכנית שותפים למסע |
| |
|
אנחנו מתרגשים לפתוח את שנת 2021 בסדרת הרצאות מרתקות על המוות מנקודות מבט פסיכולוגיות - פילוסופיות
- אנתרופולוגיות שונות, עם מרצים מיוחדים במינם שיפתחו לכם צוהר לעולמות חדשים שלא הכרתם.
קיימות בעולם דרכי התייחסות רבות ושונות אל המוות. דרכנו המוכרת הנה רק אחת מתוך מגוון התפיסות והאפשרויות.
בסדרת הרצאות זו נבקר במקומות רחוקים ונשמע אודות מסורות מרתקות על מנת להרחיב את נקודת המבט שלנו לגבי מותנו.
אספנו מרצים מרתקים ומיוחדים להוביל את סדרת ההרצאות!
ד"ר דניאל נווה, ד"ר קרן צרפתי, ד"ר בעז עמיחי, ד"ר צילה זן-בר צור, פרופ' שרה סבירי, הרבָּה נטלי לסטרג'ר, ד"ר אריאל וורנר, ואיילת מאיר יפתחו עבורכם צוהר לעולמות חדשים.
המנהלת האקדמית של סדרת ההרצאות היא טלי הלמן-מור, מובילת תחום ההתמודדות עם אובדן ואבל 'שותפים למסע', בשיתוף איילת מאיר פסיכותרפיסטית, מרצה במעגל החיים והמוות, ומנחה טקסי אבל קהילתיים.
ההרצאות יתקיימו בימי רביעי בערב החל מה-3 בפברואר, ניתן להצטרף לסדרה כולה או לכל הרצאה בנפרד.
|
| |
|
באחד ביולי 1992, בשעת השקיעה, התרסק מסוק חיל האוויר עם הצוות שלו אל תוך הים מול ראש הנקרה. לוחם 669 גיל רוזנטל ז״ל מקיבוץ ניצנים נעדר במשך כשעתיים עד שנמצא ללא רוח חיים בעומק הים.
מפיק הסרט יובל הולנדר - אז סגן מפקד דבורה 862 , חוזר 28 שנה אחורה למקום התאונה, כשהוא משחזר ולוקח איתו לטיסה במסוק את הטייס והנווט שנשפטו והואשמו בגרימת מוות, את האחים השכולים של גיל רוזנטל ז"ל - לוחם 669 שנהרג בהתרסקות ואת חובש הדבורה אשר טיפל בצוות לאחר העלאתם לסיפון.
אנחנו מזמינים אתכם להקרנה שתיערך במוצ"ש ה-23 לינואר 2021 השעה 19:00 ב-ZOOM.
לפני הקרנת הסרט ישוחח איתנו אבי פאר על האופן בו מתייחס הבודהיזם בין היתר לנושאים הכאובים של רגשי אשמה ותחושת כישלון, אבל גם באפשרות לסליחה ולגדילה שמגיעים דווקא מתוך מאותו אירוע טראומטי.
לאחר הקרנה הסרט (54 דקות) נקיים עם יובל הולנדר שיחה על הסרט, על מסריו ועל התחושות העולות אצל הצופים, נענה על שאלות, נסיק מסקנות ונשמע את הצופים.
|
| |
|
"מכל המחשבות, ההגות במוות היא הנעלה ביותר"
~ הבודהה
בבסיס כל הפחדים נמצא פחד מהמוות.
וכמה פחדים יש לנו בתקופה הזאת!
זמנים של חוסר-ודאות ואי-יציבות מציפים בנו הרבה חרדות, דאגות וסטרס.
התעוררנו לעובדה שהחיים יכולים להשתנות בן-רגע, ושאין לנו על כך שליטה.
וכל זה קשור לפחד מהמוות.
קשה לנו לחשוב על מותנו או על מותם של היקרים לנו,
אבל המוות נמצא כאן ועכשיו, בכל רגע בחיינו,
"מחכה כיועץ מעבר לכתף שמאל שלנו", כמו שאומר השמאן דון חואן,
נמצא בסופו של כל תהליך,
נמצא בסופה של כל נשימה,
כל סוף הוא מוות קטן שמאפשר התעוררות למשהו חדש.
יש בהסכמה לפגוש, להתבונן ולחקור את המוות מתנות של עוצמה וכוח, של יופי וחסד.
אנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק בלמידה המשותפת בקורס מקוון של 6 מפגשים עם סנדיה בר-קמה.
לפרטים נוספים והרשמה > https://bit.ly/38CiLnB
|
| |
|
שלום לכולם,
קוראים לי שָׁמִי ובשנתיים האחרונות אני מלווה בעמותת שותפים למסע אנשים במצבי חיים קשים. לאתגר החיים הזה הגעתי בעקבות מותו של אבי בינואר 2017, כחלק מתהליך
הריפוי והמסע שלי.
לפני שבועיים פנה אלי רפי שגב, מנכ"ל העמותה, וביקש ממני לכתוב את הפתיחה לדיוור החודשי. אני מאוד נהנה לכתוב אבל עושה את זה רק כשמאלצים אותי. אז אם תרצו, אשתף אתכם איך הסתיימה עבורי שנת 2020 שתהדהד אצל רובנו
עוד שנים רבות.
לפני שלושה שבועות, התבשרנו בהלם בבוקר יום ראשון על מותה הפתאומי של סטלה רודיטי. סטלה שהיתה רכזת המלווים בשנים הראשונות של שותפים למסע היתה דמות חשובה בפעילות שלנו ומטבע הדברים היו לנו שיחות ארוכות על העמותה והפעילות שלנו. למרות שכולנו מתרגלים את עולם המוות כחלק מהתרגול הבודהיסטי, מותה היה צלצול התעוררות צורם וחזק.
לא חלפו להן 24 שעות והתבשרתי על לכתה של אישה יקרה שזכיתי ללוות, חולת סרטן שהמחלה כניעה אותה. לצערי הרב לא הכרתי אותה לעומק כיוון שהספקנו להיפגש ארבע
פעמים בלבד, בהן היתה כבר צלם ושריד של האישה המפוארת שהיתה בעבר. סיפורי המשפחה עליה היו גדושים בחוויות עם אנשים מהעולם כולו, תמיד נמצאת שם עבור כולם, חיה את החיים. שתי אחיותיה ואמא שלה, כולן היו חלק מהליווי הזה והרגשתי שיותר מאשר עבורה, הייתי שם עבורן.
בכך היתה נחמתי.
טוב, אז די – לא? הצחקתם אותו.
הנה חלפו ביעף כמה ימים של הפוגה מהחיים ונכנסנו לסוג של סגר, בהן נמנעתי מלפגוש אישה יקרה אותה אני מלווה מעל שנה. נפגשנו בפעם הראשונה בבית קפה על סלט עגבניות שנחקק בזכרוני, שוחחנו על תיאוריה התנהגותית שהמצאתי וסיכמנו ש"היה מעניין אז כדאי שנמשיך להיפגש".
עברנו יחד 14 חודשים של חברות מופלאה, שוחחנו על הבלי החיים והמוות, על הקשרים שלנו עם המשפחה, עם עצמנו. הרשינו לעצמנו לרכל כמו שתי זקנות על ספסל ציבורי ומייד
לעבור לניתוח פסיכולוגי מעמיק על הפחד מהמוות. בכל פעם יצאתי מביתה עם המון שמחה בלב, פשוט חיוך שיושב טוב בבפנוכו. היא היתה עבורי מתנה של חברה שהעזה לשתף אותי בכל נימי נפשה. היא הלכה לעולמה לפני שבוע, בלי שהספקתי להיפרד, לחבק, לחייך ולראות את ברק עיניה.
עצב גדול נתמלא בליבי.
לא הספקתי להגיד 'חברה קדישא' והאזכרה של אבא שלי מוכרעת מהסגר, ואנו נאצלים לבטל אותה. האכזבה בלב, מאמא ואחי, מההחמצה הנוספת שהמציאות הביאה לפתחנו.
הגעגועים אליו הם המכריעים ביותר. כל השאר הם נהימות קלות בנפש לעומת עוצמת התוף הרועם שלו. על זה אולי ארחיב בפעם הבאה שיאלצו אותי.
אז איך עוברים את היום? החודש? את התקופה המטורפת הזה? אני מוצא את העיסוק בליווי אנשים במצבי חיים קשים בתור סם הריפוי שלי, כמו גם את כל העיסוק בקידום העמותה. נכון, מצד אחד זה מפגיש אותי עם עוצמות החיים בבהירות רבה יותר, אבל גם ככה החיים והמוות קורים, לא כדאי שנתכונן אליהם טוב יותר?
אני אסיים פה, ואם הגעתם הנה אז תודה הקדשתם לי ולכם את הזמן הזה ביחד.
אני מזמין אתכם גם לקחת חלק בפעילויות השונות שלנו, כל אחת מהן מיוחדת ושונה, מקדישה מבט אחר לחיים ולמוות שבידינו.
אני מאחל לכולנו שנה מופלאה של דברים מופלאים, בריאות שלמה והנאה מהדרך שלכם כאן על הכדור.
שלכם,
שָׁמִי אוסטרובסקי.
|
| |
|
כְּאֵבְךָ כּוֹאֵב לִי
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ חֲרִישִׁית
כְּדֵי לְהַעֲמִיסוֹ עֲלֵי,
אַךְ
אֵינִי יְכוֹלָה לְהַעֲלִים אֶת יִסּוּרֶיךָ
אֲפִלּוּ לֹא לְהַחֲסִיר מֵהֶם טִפָּה
עַד יוּקַל
וְזֶה עוֹד יוֹתֵר כּוֹאֵב
|
|
|
|
.png)
פלטפורמת שיווק