Accessibility

סיפורי מוכתרים

 

שני סיפורי שיטפונות

 

19 בינואר 1943 - הוקמה נירעם
אל תוך הגשם וזרימות הנחלים

 

נחל שקמה בזרימתו מעל גשר גנוסר על כביש 34 - כביש  יד מרדכי באר שבע (18.01.21)

 

על מה נספר היום?
היום נספר על מים זורמים בנחלים.
על נסיעה בכבישים ובדרכים בימים של טרום מדינה.
ועל נסיעה בכבישים היום.

על קיבוץ בשער הנגב, שנבנה ע"י חלוצים.
ועל קיבוץ שמתנתק בעתות בימים שהמים זורמים בנחלים.

מאמר, זה הוא המשך למאמר קודם בו ספרתי על חוויה דומה בשנות החמישים,
שעות העלייה הגדולות.

על לובה אליאב, מנהל חבל לכיש,
אשר נחלץ לסייע לאישה בלידתה,
בעת שהדרכים שובשו בגלל הגשם הרב שירד. 

 

נחל שקמה בזרימתו - על כיבש 232 סמוך לברור חיל   (18.01.21)

 

קיבוץ בין גדות הנחל
קיבוץ נירעם, שוכן בצפון מערב הנגב, סמוך לשדרות.
לקיבוץ נירעם ניתן להגיע דרך שני כבישים:
כביש 34 - כביש יד מרדכי באר שבע.
כביש 232 - כביש ניצנים כרם שלום.


נחל שקמה:
מושך את מימיו ממורדות הרי חברון, גבעות להב.
מתפתל בין נופים שונים,
ונשפך לים לחוף זיקים.

נחל שקמה זורם ומתפתל זורם ומתפתל ומושך את מימיו...
חוצה כבישים,
חוצה דרכים,
פעם אחת חוצה את כביש 232 - ליד ברור חיל - אור הנר.
ופעם נוספת חוצה את כביש 34 - בין יד מרדכי לנירעם.

 

נחל שקמה בזרימתו מעל גשר גנוסר על כביש 34 - יד מרדכי באר שבע (18.01.21)

 

בכבישי ארצנו
הנוסע היום בכבישי הנגב המערבי, ביום גשום,
אינו מוטרד במיוחד...
כל שצריך הוא לעשות, 
להפעיל את המגב,
להדליק חימום,
לשים מוזיקה טובה (עדיף שלום חנוך)
ולנהוג בזהירות (לא להתעסק עם הטלפון)
הוא חולף בדרכו על פני שדות,
כשיגיע לגשר שחר גנוסר המתוח על נחל שקמה, 
כלל לא יחוש שמתחתיו זורמים המים בשצף קצף.

גם אם יסע בכביש 232 המתפתל, לא יחוש כשיחלוף על פני הגשר.
כשיגיע ליעדו, יפתח מטריה מעל ראשו,
יכנס לביתו, ויגיד למשפחתו: "אוף, איזה גשם בחוץ...

לא כך, היו פני הדברים,
אי אז, בימים של טרום מדינה...
הנה, מה שקרה לאנשי נירעם,
שנה אחר שנה....

 

עיתון דבר 15 בינואר 1943 - מספר על עליית ניר חיים על הקרקע

 


טו בשבט - 1943 עולים על הקרקע
היה זה ט"ו בשבט של רוממות הרוח, ושמחת הלב...
עת חברי קיבוץ: "ניר חיים"
יצאו מקריית חיים,
להקים קיבוץ בנגב.
עשרים היו שם,
חמשה עשר בחורים,
וחמש בחורות.
שלוש משאיות עמוסות ציוד, ואנשים.
דרך ארוכה מחכה להם....
דרך ארוכה וגשם שלא מפסיק לרדת...
נוסעים ושרים,
נוסעים ונרטבים,
נוסעים והלב מתרונן.

גם הרצפלד אתם לרומם את הלב ואת הנשמה,
הרצפלד לא יוותר על הקמת ישוב חדש בארץ ישראל,
כתינוקות הם לו,
כסנדק הוא להם.

נוסעים ומתרוננים,
נוסעים ונרטבים.
הזמן זז כדרכו של זמן..
השעות חולפות והם גומעים ארץ.
עוזבים את יפו עזה - ופונים דרומה בדרך עפר.
מגיעים לערוץ השקמה.... 
והופ.... 
אה...
אוף....
בואו נקרא זאת במילים של איש המעשה, יאנצ'יק


 

עטיפת ספרו של יאנצ'יק (יעקב גבריאל) - מוכתר נירעם

 

וכך כותב יאנצ'יק בספרו - באבק ויזע 
(עמודים 9 - 11)

‏העלייה על הקרקע לנקודה שלנו, ניר-עם בעתיד, נקבעה לט"ו בשבט, ולמרות שכל אותו שבוע ירדו גשמים עזים בכל הארץ, התעקשנו לעלות בתאריך שנקבע. 

בערב ט"ו בשבט, 19 בינואר 1943 ‏ 
העמסנו שלוש משאיות: 
על אחת - צריף-עץ בן ארבעה חדרים, 
על השנייה עגלה, זוג פרדות וסוסת רכיבה, 
ועל השלישית - מיטות, מזרנים, כלי מטבח ומצרכי מזון. 

בחצות הלילה, לאחר הורה סוערת, עלינו על המשאיות ויצאנו בגשם שוטף לכיוון הדרום הבלתי-נודע.

היינו עשרים איש: 
חמישה-עשר בחורים 
וחמש בחורות. 
יתר החברים, כשמונים מבוגרים ועשרים ילדים, נשארו בכפר אהבה קריית - ביאליק. 

‏נסענו כל הלילה, ולפנות בוקר הגענו לצומת 
(צומת יד מרדכי של היום), 
שם היה עלינו לרדת מהכביש הראשי ולפנות לעבר הנקודה החדשה, אמנם מרחק של 1800 מטר בלבד, 
אך התנועה הייתה קשה ביותר. 
מפני שהייתה זו דרך עפר בוצית, 
עדיין היה גשום ומעונן, ומדי פעם הפציעה השמש מבעד לקרעי העננים. 

במקום חיכו לנו נציגי הקרן-הקיימת-לישראל, 
חברי קיבוץ דורות השכן, שעלו על הקרקע שנה וחצי קודם לכן, 
וכן חברים מקבוצת חולדה ומקבוצת שילר.

המשאית הראשונה ירדה מהכביש וכעבור כמה עשרות מטרים שקעה בוואדי הראשון. 
לאחר שגם המשאית השנייה ניסתה להתקדם ואף היא שקעה, נשארה המשאית השלישית על הכביש.

התחילו לפרוק את מטענה בשולי הדרך. ‏
פרקנו מהמשאית השנייה את העגלה, את הפרדות – "צפורה" ו"אפורה", ואת סוסת הרכיבה "דליה" 
(נקראה כך מפני שקנינו אותה בדלית אל- כרמל). 
העמסנו את כל שניתן להעמיס על העגלה, וכל אחד מאתנו לקח בידיו, ככל שיכול לקחת, והתחלנו לבוסס בבוץ ולהתקדם לעבר ראש הגבעה, שם ניצב מבנה-אבן ערבי טיפוסי ולידו הייתה באר מים עם מכונת דיזל (הבאר הייתה מקולקלת, אך המוסדות הבטיחו לנו שבתוך חצי שנה יחליפו את הצנורות ואז יהיו לנו מים בשפע. 

חלק מגג הבניין היה פתוח ובתוכו עמדה גלגלת, שמשכה את הצנורות המוחלפים). 
‏למעלה, בבניין, קיבלו את פנינו שלושה ערבים ששמרו על אדמת הקרן הקיימת. 
אחד מהם, כושי גבה-קומה, היה השומר הקבוע' של הקרן-הקיימת ‏שהיה עובר ממקום למקום, היה מראה למתיישבים החדשים, שאך זה עלו על הקרקע, את גבולות אדמותיהם וכעבור כמה ימים היה עובר למקום אחר. 
השני היה פלאח צעיר גבה-קומה, כבן עשרים, בנו של מוכתר הכפר הוג', בשם מוחמד-יוסף.
והשלישי היה בדוי כבן חמישים, משבט החנג'רי נמוך-קומה, גשש במקצועו. 
הערבים כיבדו אותנו בקפה, וסקרו אותנו במבטיהם בסקרנות רבה. 
כל הקהל שנתלווה אלינו לא מנה יותר מ 30-40 ‏איש.
ביניהם לא נעדר, כמובן, מקומו של אברהם הרצפלד, אלא שבגלל הבוץ הוא נשאר בשולי הכביש, ומשם שלח לנו את ברכתו להצלחתנו. לקראת הצהרים התפזר קהל המלווים. 

‏חברי קיבוץ דורות שלחו לעזרתנו טרקטור רתום לפלטפורמה, ובעזרתו, בנוסף על העגלה שלנו עם הפרדות, העלינו את החפצים לראש הגבעה. 

הייתה עמנו חברה מבוגרת, אסתר מקיבוץ גניגר, שהתנדבה לארגן לנו את המטבח בתוך חודש ימים, שכן חמש החברות שלנו שהיו,לא היו מנוסות ביותר בבישול, ואילו החברות המנוסות במלאכה זו היו, אימהות
לילדים קטנים שנשארו עם רוב חברי הקבוצה באזור הקריות ליד חיפה. 


‏היום העריב, 
השמים הלכו והתקדרו, 
גשם קל החל מטפטף. 

חברי דורות חזרו עם הטרקטור לביתם. 
אנו התרנו את הפרדות העמדנו' אותן בצד המזרחי של הקיר והאבסנו אותן. מפאת הגשם לא הדלקנו אתשני הפרימוסים ‏ואכלנו אוכל קר ויבש. 

ארבעה חברים ירדו אל הכביש כדי לשמור על ‏החפצים שנשארו שם. שניים, מהם היו חיילים בצבא הבריטי (מתוך עשרים החברים המגויסים שלנו) שהגיעו לחופשה ממצרים. 

כל הלילה הגשם ירד לסירוגין, כל משב רוח החדיר טיפות גשם דרך החורים שבגג לתוך הבניין. 
נרטבנו עד לשד עצמותינו, השתרענו על המזרנים הרטובים למחצה, התכסינו במזרנים אחרים ונרדמנו, לא לפני שסידרנו כמובן תורנות שמירה. 

היו לנו שני רובי ציד, 
אחד ברישיון ואחד 
בלתי-חוקי, 
ושני "פרים" (אקדחי פרבלום): 
אחד - שקנינו בחיפה 
ואחד - שקיבלנו במתנה מתושב קריית - ביאליק, לרגל יום עלייתנו על הקרקע. 
מדי שעה התחלפנו בשמירה. 


דאגנו מאוד לשני חברינו החיילים ששמרו על החפצים בשולי הכביש הראשי, והשומר עלה על סוסתו ויצא לבקרם. 
בשובו סיפר שהשניים, בויה וברוך, הסתדרו יפה והקימו לעצמם מקירות הצריף ומהפחים מחסה מפני הגשם (אך לא מפני הקור). 

‏השכם בבוקר התעוררנו, היה טפטוף קל. 
אסתר כבר דאגה להכין משקה חם וחביתות אכלנו ושתינו, ולאחר מכן התחלנו להעביר את החפצים, ואת החומרים שנשארו בצדי הכביש. 

שלושה ימים רצופים עבדנו כמטורפים עד אשר הצלחנו להעלות את כל החפצים על הגבעה, ובמשך שלושת הימים האלה אף לא החלפנו את הבגדים; רק ביום השלישי פסק הגשם לחלוטין, השמש זרחה - ובגדינו יבשו. 

‏הקמנו ארבעה אוהלים הודיים. 
חברנו יוסף, הנגר, הקים את קירות הצריף, 
וביום החמישי לעלייתנו כבר החל להרכיב את הגג. 
ביום שישי הגיע הגזבר והביא עמו מעט מצרכים.
 
בשבת, בשעה עשר בבוקר, הגיעה מכונית ובה מי אם לא הרצפלד הוא הביא עמו שלושה בקבוקי יין, 
ואנחנו הוספנו משלנו שלושה בקבוקים, 
ערכנו את השולחנות וכל החברים התקבצו סביבו. 
שתינו "לחיים" והרצפלד פתח בשירה, כדרכו, ואנו הצטרפנו אליו ושרנו קרוב לשעתיים: 

אחת החברות שלנו, סוניה, שרה את השיר : 
השמעת איך בנגב -
ארץ מול שמים,
מתפללת רגב - רגב
 הבו לנו מים ... 

‏הרצפלד התרשם מאוד משירתה, ומכאן ואילך, 
בכל ביקור שלו אצלנו, במשך שנים, היה מזכיר לנו את השיר הזה ... 

 

עיתון דבר 02 בפברואר 1943 - תיאור השיטפון שתפס את עולי ניר חיים
שבועיים לאחר האירוע

 

נחל שקמה בזרימתו - על כיבש 232 סמוך לברור חיל   (18.01.21)

 

יאנצי'ק על סוסו בשדות המרעה של נירעם - תמונה מתוך ספרו באבק ויזע

 

חגיגה כפולה בנירעם - ט"ו בשבט וחג המשק 
אך לטבע חגיגה משלו

ובכן, חלפה עברה שנה,
נתקעו יתדות בקרקע הנגבית,
מרגישים יותר ויותר בבית במרחבי הנגב.
ט"ו בשבט הגיע,
הוחלט לחגוג אותו ברוב עם הדרת מלך,
בנטיעות רחבות ויפות...

משאית יצאה לתל אביב,
להביא מרצפות לבתים הנבנים,
אך גם שתילים ליער הניטע
(כשאתם חולפים בכבישי הנגב, ורואים את היערות, תזכרו מי נטע אותם).

גם השנה, כמו בשנה שעברה,
ביום ט"ו בשבט, ירד גשם ללא הפסקה.
גם השנה, המים זרמו בנחל שקמה הסמוך.
הפעם הנסיעה מהכביש האחר: מכביש  חוליקאת (232 של היום).
אך אבוי, המים בנחל זורמים,
שעת לילה, אין תאורת דרך,
הנהג לא שם לב, 
ונכנס לתוך המים השופצים....

וכאן מתחילה עלילה...
לא לקרוא לפני רודפי שיטפונות (שלא יקבלו רעיונות)...

כשאני קורא על המוכתרים, יאנצ'יק, הוא בעיני "המטורף" שביניהם.
הוא הנועז שבחבורה.... תקראו בעצמכם ותווכחו.

עוד נקודה קטנה...
מדוע המים הזורמים בנחל, חוסמים את הדרך?
ומהו גשר אירי?

כשתקראו את השורה,
בא יאנצ'יק קושר את החבל לעמוד בנחל,
תזכרו את עניין הגשר האירי....

 

גשר אירי (מעברה) על נחל הבשור ליד ק. צאלים (גשר צאלים)

 


מהו גשר אירי?
גשר אירי, הוא בעצם "מַעְבָּרָה"
כלומר, נקודת חצייה של נחל או כל מקווה מים, בו המים רדודים, ומאפשרים מעבר מגדה לגדה.
המעברה מוזכרת כבר בתנ"ך, למשל בספר יהושע בו מסופר על אנשי יריחו שרדפו אחרי המרגלים של יהושע בן נון "על המעברות".

בתקופה המודרנית השימוש במעברה מוגבלת לכבישים משניים ביותר, ובמקומות אחרים משמשים גשרים, מנהרות או מעבורות.
לעיתים ליד מעברה לרכב מוקם גשר להולכי רגל כדי שאלו יוכלו לעבור בלי להירטב. 

בהשפעת המנדט הבריטי בישראל נקראו מעברות גם "גשרים איריים"
מונח שמקורו במלחמת אנגליה-אירלנד
האירים בנו גשרים שאינם בולטים מעל פני המים, 
וכך ניתן היה לשמור שנקודת החצייה הנוחה תיוותר סודית.

 

שיטפון בחג המשק ע"מ 48 - 49
‏ 
‏לקראת יום השנה לעליה על הקרקע, 
החלטנו לערוך טקס נטיעות.  

לפני-כן נסענו לתל-אביב 
וחזרנו לפנות ערב במשאית עמוסה מרצפות 
ועליהן כמה מאות שתילי עצים. 
היינו שניים בתא הנהג 
ושניים על המשאית המכוסה באברזין.

כל היום ירד גשם שוטף, ועתה - עוד גבר. 
כשהתקרבנו לניר-עם, והיה עלינו לחצות עוד את נחל שיקמה שעל-יד ברור-חיל, כבר החשיך. 

לפתע נעצרה המשאית.
הוצאנו ראשינו לראות מה קרה - ומצאנו עצמנו בתוך זרם מים אדירים, בנהר שוצף ועכור, ברוחב של כ – 50 מטר הנהג שלא הבחין במים, נכנס לתוכם במלוא התנופה, המנוע שותק והאוטו נעצר. 

נדהמנו ולא ידענו מה לעשות, היינו חסרי-אונים. 
לא יצאו שניות מספר ומאחורינו הגיחו שתי מכוניות צבאיות עם חיילים אנגלים, אותתנו להם שיזהרו,  
ואכן הם נעצרו בעוד מועד, הסתובבו ונעלמו כלעומת שבאו. 

הגשם גבר והלך, למזלנו היה האוטו עמוס לעייפה, 
אך היה מקום לחשוש שאם ניסחף מהכביש נהיה אבודים. 
תא הנהג היה מוצף מים בגובה של כ – 30 ס"מ. 

כרכתי את חבל המשאית מסביב לגופי, חברי החזיקו בקצהו האחד 
וניסיתי לרדת למים כדי להגיע לעבר השני, אך לשווא (אמרתי לכם, הוא מטורף י.ט.).שלוש פעמים ניסיתי לרדת, ובכל פעם נפלתי. 

לבסוף זינקתי בקפיצה עזה 
והלכתי בתוך המים שהגיעו עד הצוואר, 
אך לאחר כמה שניות כבר הגיעו המים רק עד לחגורה, 
וכשהגיעו עד לגובה הברכיים 
מצאתי את עמוד-הבטון שהיה בשולי הכביש את העמוד עצמו לא ראיתי, אך המערבולת סביבו העידה על מקומו. 
כרכתי את החבל מסביב לעמוד (הגשר האירי עליו דברנו י.ט.).
 
בקצהו השני היה החבל קשור למשאית. 
צעקתי לחבר'ה שיתחילו לעבור, אך הם פחדו ולא זזו ממקומם, 
מפני שלא ידעו לשחות. 
אני, שנולדתי על שפת הדניסטר וידעתי מים זורמים מה הם, 
חזרתי אליהם כשאני אוחז בחבל. 
שניים עברו בסדר, 
ואילו השלישי, ראשו הסתחרר והוא פחד ‏לרדת. 

אמרתי לו לעצום את העיניים ולהחזיק בחבל, 
ודחפתי אותו לאט - ‏לאט קדימה, 
וכך הצלחנו לחצות את הזרם הסואן. 
(משוגע כפול, לא מספיק שסיכן עצמו, כעת מסכן חבריו י.ט.)

‏היינו במרחק שמונה קילומטרים מהבית, ובמעלה הכביש היו שני כוכים. 
‏אמרתי לשניים להיכנס לתוך הכוכים, ושנינו, אני ושמואל, עירומים ויחפים, כשחבילות הבגדים על ראשינו, התחלנו לצעוד במרץ לעבר ביתנו.

הגשם ירד בלי הפוגה חששנו לגורל המשאית, שעלולה להיסחף לוואדי. כעבור שעתיים, בסביבות שעה אחת-עשרה בלילה הגענו הביתה. 

השומרים קיבלו את פנינו בדאגה מהולה ברחמים. 
הערנו את אהרונצ'יק הטרקטוריסט, ולאחר שהצלחנו להניע את הD-2 יצאנו לדרך עם כריכים ובקבוק יין בשביל השניים שנשארו לשמור על האוטו. 

‏בשעה אחת אחר חצות הגענו לוואדי הגועש והשוצף. 
הגשם פסק, שני הנהגים התנפלו על האוכל. 
אהרונצ'יק ואני ניסינו לקשור את האוטו לטרקטור.
התקרבנו לאט - לאט, אך כשהמים הגיעו לגובה השרשרת עצרנו, מחשש שמנוע הטרקטור יכבה. 

כחצי שעה טרחנו עד שהצלחנו לקשור את המשאית, שבינתיים הסתובבה בזווית של תשעים מעלות בגלל הזרימה, 
וחרטומה פנה בכיוון המים. 

התחלנו לגרור אותה בשעה טובה, והיא יצאה בקלות מפתיעה מתוך הזרם, לפנות בוקר הגענו למשק עייפים ורצוצים ...

שנים רבות עוד כינינו את נחל שיקמה בשם וואדי אשר
על שם אשר, הנהג שנקלע לתוך הזרם האדיר.
 
‏אחר-כך נודע לנו שבאותו לילה 
טבעו כמה חיילים מצבא אנדרס הפולני בנסיבות דומות בוואדי עזה 
(הוא נחל הבשור י.ט.). 
הם נסעו בקומנדקרים ולא במשאית.

 

 
 רוצים לקרוא עוד סיפורי מסיפורי ארץ ישראל, הצטרפו אלינו.

 

 

 

נשלח באמצעות smoove פלטפורמת שיווק