שיטפון בחג המשק ע"מ 48 - 49
לקראת יום השנה לעליה על הקרקע,
החלטנו לערוך טקס נטיעות.
לפני-כן נסענו לתל-אביב
וחזרנו לפנות ערב במשאית עמוסה מרצפות
ועליהן כמה מאות שתילי עצים.
היינו שניים בתא הנהג
ושניים על המשאית המכוסה באברזין.
כל היום ירד גשם שוטף, ועתה - עוד גבר.
כשהתקרבנו לניר-עם, והיה עלינו לחצות עוד את נחל שיקמה שעל-יד ברור-חיל, כבר החשיך.
לפתע נעצרה המשאית.
הוצאנו ראשינו לראות מה קרה - ומצאנו עצמנו בתוך זרם מים אדירים, בנהר שוצף ועכור, ברוחב של כ – 50 מטר הנהג שלא הבחין במים, נכנס לתוכם במלוא התנופה, המנוע שותק והאוטו נעצר.
נדהמנו ולא ידענו מה לעשות, היינו חסרי-אונים.
לא יצאו שניות מספר ומאחורינו הגיחו שתי מכוניות צבאיות עם חיילים אנגלים, אותתנו להם שיזהרו,
ואכן הם נעצרו בעוד מועד, הסתובבו ונעלמו כלעומת שבאו.
הגשם גבר והלך, למזלנו היה האוטו עמוס לעייפה,
אך היה מקום לחשוש שאם ניסחף מהכביש נהיה אבודים.
תא הנהג היה מוצף מים בגובה של כ – 30 ס"מ.
כרכתי את חבל המשאית מסביב לגופי, חברי החזיקו בקצהו האחד
וניסיתי לרדת למים כדי להגיע לעבר השני, אך לשווא (אמרתי לכם, הוא מטורף י.ט.).שלוש פעמים ניסיתי לרדת, ובכל פעם נפלתי.
לבסוף זינקתי בקפיצה עזה
והלכתי בתוך המים שהגיעו עד הצוואר,
אך לאחר כמה שניות כבר הגיעו המים רק עד לחגורה,
וכשהגיעו עד לגובה הברכיים
מצאתי את עמוד-הבטון שהיה בשולי הכביש את העמוד עצמו לא ראיתי, אך המערבולת סביבו העידה על מקומו.
כרכתי את החבל מסביב לעמוד (הגשר האירי עליו דברנו י.ט.).
בקצהו השני היה החבל קשור למשאית.
צעקתי לחבר'ה שיתחילו לעבור, אך הם פחדו ולא זזו ממקומם,
מפני שלא ידעו לשחות.
אני, שנולדתי על שפת הדניסטר וידעתי מים זורמים מה הם,
חזרתי אליהם כשאני אוחז בחבל.
שניים עברו בסדר,
ואילו השלישי, ראשו הסתחרר והוא פחד לרדת.
אמרתי לו לעצום את העיניים ולהחזיק בחבל,
ודחפתי אותו לאט - לאט קדימה,
וכך הצלחנו לחצות את הזרם הסואן.
(משוגע כפול, לא מספיק שסיכן עצמו, כעת מסכן חבריו י.ט.)
היינו במרחק שמונה קילומטרים מהבית, ובמעלה הכביש היו שני כוכים.
אמרתי לשניים להיכנס לתוך הכוכים, ושנינו, אני ושמואל, עירומים ויחפים, כשחבילות הבגדים על ראשינו, התחלנו לצעוד במרץ לעבר ביתנו.
הגשם ירד בלי הפוגה חששנו לגורל המשאית, שעלולה להיסחף לוואדי. כעבור שעתיים, בסביבות שעה אחת-עשרה בלילה הגענו הביתה.
השומרים קיבלו את פנינו בדאגה מהולה ברחמים.
הערנו את אהרונצ'יק הטרקטוריסט, ולאחר שהצלחנו להניע את הD-2 יצאנו לדרך עם כריכים ובקבוק יין בשביל השניים שנשארו לשמור על האוטו.
בשעה אחת אחר חצות הגענו לוואדי הגועש והשוצף.
הגשם פסק, שני הנהגים התנפלו על האוכל.
אהרונצ'יק ואני ניסינו לקשור את האוטו לטרקטור.
התקרבנו לאט - לאט, אך כשהמים הגיעו לגובה השרשרת עצרנו, מחשש שמנוע הטרקטור יכבה.
כחצי שעה טרחנו עד שהצלחנו לקשור את המשאית, שבינתיים הסתובבה בזווית של תשעים מעלות בגלל הזרימה,
וחרטומה פנה בכיוון המים.
התחלנו לגרור אותה בשעה טובה, והיא יצאה בקלות מפתיעה מתוך הזרם, לפנות בוקר הגענו למשק עייפים ורצוצים ...
שנים רבות עוד כינינו את נחל שיקמה בשם וואדי אשר,
על שם אשר, הנהג שנקלע לתוך הזרם האדיר.
אחר-כך נודע לנו שבאותו לילה
טבעו כמה חיילים מצבא אנדרס הפולני בנסיבות דומות בוואדי עזה
(הוא נחל הבשור י.ט.).
הם נסעו בקומנדקרים ולא במשאית.