בשבוע שעבר התקיים בכנסת "יום הוקרה לאנשי ההוראה" בהובלת חה"כ אורלי פרומן וחה"כ מאיר כהן.
הזמינו גם אותי להיות שותף להוקרה ואני מודה על ההזדמנות שיש לי להודות לעובדי ההוראה.
תקופת משבר הקורונה הובילה לשינוי משמעותי במעמד הציבורי של עובדי ההוראה ובמיוחד בהתייחסותם של ההורים. כולם הבינו את המקום של המורים והגננות ואת תרומתם לחוסן החברתי של מדינת ישראל.
בכניסה לאולם בכנסת הוצבו באנרים "חברי הכנסת מספרים על המורה שלהם לחיים". צילמתי חלק מהם.
אלו הדברים שאמרתי באירוע:
"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".
מגפת הקורונה שינתה את עולמנו במובנים רבים והיום אני רוצה לדבר על השינוי ביחס לעובדי ההוראה:
במקום לבדוק את ארנקו ( משכורתו) של המורה – מעריכים את עשייתו!
במקום לספור את ימי חופשתו – מודים על כל שעה, יום, שבוע שהם מלמדים.
הזלזול שהיה מלווה את בורותם הטכנולוגית, על חוסר ההתמצאות במדיה העכשווית - הוחלף בהתפעלות מיכולת ההסתגלות המהירה למצב החדש, לגמישות המופלאה, ליצירתיות, לתושייה, להתארגנות במעברים מכיתה, לקפסולה, לקבוצות, לחדרים, לפתיחה וסגירה של בתי הספר בלי
להשפיע על הלימודים.
את הקשר עם ההורים הם תרגמו בזמן אמת לתקשורת יומיומית, לנוכחות של הורים בשיעורים בזום למשולש החיוני של מורה-תלמיד-הורה.
הגעגועים של התלמידים למוריהם מרגשים במיוחד שרק לפני 7 חודשים חיפשו דרכים להתחמק מפגישה עם המורה ועכשיו הם רוצים להיפגש לספר על הקשיים, להתייעץ, לשמוע מילה טובה או לראות את המבט המפרגן.
אני מתגעגע לימים של שגרה מבורכת
שהמגיפה תעבור כבר מן הארץ,
אבל איני מתגעגע ליחס של החברה למורים.
תקופה קשה זו לימדה אותנו להעריך ולהוקיר, להבין ולדעת שבמעשה החינוך אין תחליף למורה - וטוב שכך.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
.JPG)
.jpg)
דיוור אלקטרוני