לזכרו של יריב בן אהרון שהניח בדרכו את היסודות למדרשה באורנים
במהלך שמחת תורה, בעודי צופה בנשים, ילדים וגברים אוחזים בתורה ורוקדים מאושרים, נזכרתי בדברים שפעם שמעתי מהרב שלמה פוקס. הוא תיאר את מנהג הקריאה בפרשת השבוע כמעשה המשאיר אותנו הציונים עם חצי תאוותנו ביד. שכן רגע לפני הכניסה לארץ ישראל אנו מפסיקים את הקריאה ב'זאת הברכה' וחוזרים מיד ל'בראשית'. בעצם, כעם אף פעם אנו לא מגיעים לארץ ישראל. תמיד חוזרים אחורה לראשית, להתחלה. אני זוכרת כי גם אז, כששמעתי את הדברים, חשבתי שיש במנהג זה מעין תנועה מעגלית המבקשת מהעם לפני הגעתו אל היעד, להביט אחורה על עברו וללמוד אותו מחדש.
אני מוצאת כי בתנועה מעגלית זו, הנמשכת על רצף של שנים, פועלת המדרשה באורנים. מקימי המדרשה חיפשו כיצד ניתן לחזק את הרצף התרבותי והרעיוני בין עבר, הווה, עתיד. כמו אז, גם היום אנו מבקשים להפוך נכסים מהעבר של העם לרלבנטיים להיום, ובכך להשפיע על העתיד - להוביל לחיים טובים יותר של החברה הישראלית. בכל פעם נפתח מחדש חלק אחר בעבר, משוחח עם ההווה והעתיד ללא ההיררכיה, ללא זמן וללא סמכות. וכל שורשי היניקה של העם מזינים את הצמיחה ומרחיבים את היריעה. וְכָל אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִיד. כְּשֶׁהוּא מֵת נִשְׁבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָּרֵץ לְתוֹך הֶעָתִיד וְאֵין מֻקְדָּם וְאֵין מְאֻחָר. וְהְזּמַן הוּא זְמַן אֶחָד כְּמוֹ אֱלֹהֵינוּ, זְמַנֵּנוּ אֶחָד. וְזֵכֵר הסֶּכֶר לִבְרָכָה.
יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמוד 112 שלכם,ן אילנה עב"ו גולן
|