|
אמצע דצמבר. האור מתמעט, תם כסלו אך השמיים עדיין תכולים והשמש מחממת ללא הפסקה. נראה כי עננים מתקשים להאסף והרוח לא נושאת עמה בשורה. אני מוצאת את עצמי מזמזמת את השיר '12 ירחים' של נעמי שמר (אשר עושה לכל ילדי ישראל סדר בלוח השנה העברי) ומבינה שאולי הנרקיסים החלו לפרוח, אך הברד של חודש טבת לא נצפה, וכל שדות הבר שתמיד מוריקים בחנוכה עדיין עומדים בצהבותם. נראה כי הגשם מבושש לבוא, וגם אם הגיע ענן והמטיר עלינו גשם קל, הרי שהוא לא הותיר כל סימן.
חסרונו של הגשם זימן לי עיון מחודש בתפילתו הקצרה של הכהן הגדול ביום הכיפורים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתהא שנה זו גשומה, ואם שחונה - תהא גשומה" (בבלי יומא נ"ג ע"ב). בהמשך מוסיפים חז"ל שהכהן מבקש גם "ולא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים". הנה עומד הכהן הגדול בבית המקדש במהלכו של חודש תשרי, במעמד השיא של תפקידו, כשעיני כל העם נשואות אליו, ומתפלל תפילה המבקשת בעצם את כח החיות, אך מיד מוסיף בקשה שתפילות אחרות לא תענינה. תמיהה עולה, למה דוקא במעמד ייחודי זה בוחר הכהן הגדול לבקש מהאל לא להענות לתפילות של אנשים? תשובה אפשרית היא, שהבחירה לשים את שתי הבקשות בתפילה אחת מציגה את המתח שבין יחיד לחברה, בין הפרט לכלל. הרי בקשה אנושית היא של כל עוברי הדרכים לנוע בנוחות ולהגיע בקלות ליעדם, אם כן למה לסרב לה? בעצם כל תפילה המבקשת דחיה של גשם עומדת מול תפילה המבקשת גשם; הענות לתפילה אחת היא סירוב לתפילה אחרת. במקרה של גשם צריכה להיות הכרעה ברורה, על כן מתפלל הכהן הגדול שהבקשה לשנה גשומה תתמלא, גם אם בעצם הגשמתה היא דוחה את תפילותיהם האישיות של עוברי הדרכים. הכהן הגדול בוחר את החברה על פני היחיד. אני שואלת את עצמי, אם במתח שבין יחיד לחברה נבחר תמיד בחברה. האם הכלל עדיף על הפרט? בסוגיית הגשם קל מאוד להכריע, שהרי כולנו מבינים את חשיבות הגשם; אך בסוגיות אחרות, מתי היחיד עדיף על פני החברה? מתי הפרט עולה על הכלל? מה קורה כשאנו פוגשים את המתח הזה במשפחה או בעבודה? האם תמיד יש הכרעה ברורה? שיהיה לנו חודש טוב וגשום!
אילנה עב"ו-גולן |
פלטפורמת שיווק(1).jpg)
.jpg)
