הפעם אני מבקש להעלות נושא שאינו בהכרח נוגע לחינוך אבל אולי הוא חינוך במהותו...
לפני כשבועיים שמעתי בחדשות על הנוהל החדש שגיבש משרד הביטחון לגבי ההפרדה שהייתה נהוגה שנים בין חיילים יהודים לבין שאינם יהודים.
בהוראת משרד הביטחון "מקום קברו של חלל בבית קברות צבאי" נכתב: חלל שאינו יהודי יובא לקבורה בבית קברות צבאי... עומק החפירה יהיה כ-20 ס"מ עמוק יותר משאר הקברים. סביב הקבר תיבנה מחיצה כפולה הבנויה ממחיצת בטון/בלוקים, אשר יוצרת את מבנה הקבר ומונעת קריסת
אדמה, ובמרחק 3 ס"מ ממנה תבנה מחיצה פנימית נוספת שבתוכה יונח הארון... המחיצה הפנימית תבלוט מעל לאדמה בשיעור של כ- 10 ס"מ. ניתן לכסות בליטה זו באבני המצבה כך שתיווצר מעין מדרגה סביב הקבר...
כבר מעל שבועיים מאז ששמעתי את זה, הנושא אינו מרפה ממני, מציק, מעציב ומרגיז!
דווקא עכשיו שחל שינוי, שיפור, מעסיקות אותי השאלות:
איך אפשרנו את זה?
איך עמדנו שנה אחר שנה בימי זיכרון, בהלוויות, בעלייה לקברי יקירינו
ולא מחינו?
איך ראינו ולא הסתכלנו או אף גרוע מכך - לא הבטנו הצידה.
איני מבקש היום להכות על חטא בלבד, אני רק רוצה לחזור ולהזכיר, לחזור ולהבטיח ובעיקר לחזור ולחנך ש - האדם, כל אדם, בחייו ובמותו שווה!
שכל אישה וגבר הם בעלי זכויות שוות לחיות את חייהם ולמות בכבוד!
שמי שבחייהם, בקרבות ובנסיונות שהעמדנו אותם לא נפרדו - לא ייפרדו - בחוקים, בתקנות, בנהלים... וגם במותם.
זו אינה בקשה לטובת המתים זו צוואה לאלו שחיים.
איני רוצה לערער על חוקי הדת, על המסורת. איני מבקש להפריד ולשסע.
אני מייחל לכבד, לחבר, לקרב, לחבק, להכיל ולהרחיב את מעגלי ההבנה והחברות.