איגרת נשים לחודש טבת תשע"ח (ינואר 2018)

 

 

 

שלום לכל קוראותינו וקוראינו,
 
סוף סוף גשם. אולי זה סימן לשפע שחוזר ומחייה אותנו ומביא איתו שינוי, צמיחה והתחדשות.
גם אנחנו כאן עומדות לקראת שינוי: זוהי איגרת נשים האחרונה במתכונתה הנוכחית, ומחודש שבט נושאי המגדר יהיו חלק מאיגרת המדרשה באורנים.
 
איגרת נשים הראשונה יצאה בכסלו תשס"ז, לפני 11 שנה. לכבוד עשרות האיגרות שהוצאנו עד כה, ולכבוד חברתנו ענת ישראלי, שהובילה את תחום נשים במדרשה באותה התקופה ואף ערכה את האיגרת בשנותיה הראשונות, נביא כאן מאמר קצר של ענת על "ניגון נשים", דוגמא לעטה היוצר והפורה ולתרומתה לתיעוד העשיה שלנו לאורך השנים. באיגרת נפגוש גם שתי יוצרות עכשוויות המשוחחות עם חוויית התפילה וההודיה: אגי משעול בשירה "שחרית", ושני לחמיש בשירת התהילים שלה.

אני רוצה להודות לכל עורכות איגרת הנשים לדורותיה ולכל הכותבות, וגם קצת הכותבים, ולכל מי שתרמה להוצאתה ולקשר הרציף שהתאפשר דרכה. אנחנו נמשיך להפגש באיגרת המדרשה.
 
נאחל ימים גשומים, ברוכים וטובים,

מוזמנות להצטרף ל"ניגון נשים" במטה אשר
מוזמנות להצטרף ל"ניגון נשים" במטה אשר
הנושא השנה: נשים פורצות דרך, בהנחיית חגית אקרמן.
ימי א', אחת לשבועיים, 20:45-17:30 במועצה האזורית רגבה
החל מ-28.1.18.

 

מתנה רוחנית לחודש טבת
אגי משעול
שחרית
 
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ שֶׁמִּשׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים
הֶחְזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי
וּמוֹדָה אֲנִי לִי
שֶׁמְּשִׁיטָה אוֹתָהּ לְאַט וְלֹא
כַּבְּרוֹשׁ, לֹא עֲדַת כְּפִירִים וְכָל הַשּׁוּרוֹת
הַקּוֹפְצוֹת כְּמוֹ פּוֹפּ-קוֹרְן
עַל דַּפְנוֹת הַסִּיר
מוֹדָה לְפָנֶיךָ שֶׁאִרְגַּנְתָּ בֵּין לְבֵין
מֵעֵין חֲדַר הִתְאוֹשְׁשׁוּת
לַנְּשָׁמוֹנֶת הַשַּׁפִּירִית
וְלֹא יָשָׁר מַיִם, כִּיּוֹר, פָּנִים, דֶּלֶת -
מוֹדָה לִי שֶׁלָּמַדְתִּי לֹא לָזוּז
וְלֹא לְנַעֵר אֶת הַשֶּׁלֶג מִכַּדּוּר הַזְּכוּכִית
שֶׁהוּא גּוּפִי
לִפְנֵי שֶׁאֶמְזֹג אֶת הַמַּרְאוֹת לְתוֹךְ מִלִּים
לִפְנֵי שֶׁאֶפְקַח אֶת עֵינַי מוֹדָה אֲנִי
עַל הַסְּפוּמָטוֹ הַכְּחַלְחַל-סְגַלְגַּל הַמְּגַשֵּׁר
בֵּין הַצַּד הָאָפֵל לְצִדּוֹ הַמּוּאָר שֶׁל הַיּוֹם,
בֵּין שִׁכְבַת הַפֶּחָם לָאֲפָרִים הַפִּרְחוֹנִיִּים
וְשֶׁמִּכָּל הַמֶּרְחַקִּים
הִצְלַחְתָּ בּוּל לְהָשִׁיב אֶת רוּחִי
לְגוּפִי וְלֹא לְגוּפָם
שֶׁל בְּרוּאִים אֲחֵרִים.

 

 

"הספומטו הכחלחל-סגלגל המגשר בין הצד האפל לצדו המואר של היום"
צילום: משה אלמוסלינוס, מתוך אתר פיקיויקי
קול באישה ערגה
הללי-יה
מילים ולחן: שני לחמיש בהשראת ספר תהילים
עיבוד וביצוע: טנדו
 
הללייה את ה', אלוהיי שלי
אהללו בקול נמוך, בכל עוצמות ליבי
כי מה אני ומה חיי ומה כל האדם?
אתה, שופט תבל בצדק, אל נא תתעלם
בתוך קהל אהללך, שפתיי נעות, ליבי נרגש
בקול רינה ותודה שירו לה' שיר חדש
 
לראות עולם מלא בטוב, אז ברכי נפשי
ומול כל זה, אני קטנה, האור בי חרישי
הן לא בתוף ובמחול כי בניגון הלב
אודה לך בכל לבב, גם בלבב כואב
ורוח חדש בקרבי, והחייה נשמתך
שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך
 
לימדוני סבתותי גם להודות על הרעה
ואמונה תמימה תשכון בשחוק ובדמעה
אך עומס החיים הוא מעתה ועד עולם
בתהום מאבקי נפשי, האור בי נעלם
ועזרי מאין בא? ליבי שבור ומייחל
הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל
 
ישמע נא תפילתי אבי כי ממצולות אזעק
חוש אל דמעתי, ואל ליבי המצולק
החרס כבר נשבר, איך אאסוף את השברים?
יש דין, היכן דיין? איה הקץ לייסורים?
ברוב חסדך ענני אל תשכח את אמתך
האמנם ולא זכרת לשתף מחסדך
 
יום חדש מביא עימו ניצוץ של הזדמנות
הזורעים בדמעה למדו זווית התבוננות
ותפילתי היא עת רצון, יודעת שתשמע
כל עוד אני פה בעולם תאיר הנשמה
מזמור לתודה יפרוץ מתוך שירת התחינה
אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה
 
הללייה את ה', אלוהיי שלי
אהללו בקול נמוך, בכל עוצמות ליבי
כי מה אני ומה חיי ומה כל האדם?
אתה, שופט תבל בצדק, אל נא תתעלם
בתוך קהל אהללך, שפתיי נעות, ליבי נרגש
בקול רינה ותודה שירו לה' שיר חדש

 

דבר החודש
מובאים כאן דבריה של ענת ישראלי על בתי המדרש של "ניגון נשים". ענת כתבה את הדברים לפני 13 שנה. האם מה שנכתב כמהפכה מתהווה הוא עדיין כזה, או שהוא כבר נורמה של לימוד? האם הפמיניזם הדתי והפמיניזם החילוני, כפי שמשתקפים במאמרה, השתנו מאז? מה מטרותינו העכשיות במפגשים בין שונוֹת? האם יש בכך עוד צורך ובשורה?
מאמר זה מרכז באופן תמציתי ומעורר השראה את חוויות הנשים שהשתתפו, ועדיין משתתפות לאורך השנים, בבתי המדרש של "ניגון נשים".
 
ד"ר ענת ישראלי
"ניגון נשים" כמפגש נשי ורוחני
מתוך הרצאה שניתנה ביום-עיון של החטיבה ללימודים מתקדמים באורנים, 14.3.2005
 
אני רוצה לשתף אתכם כאן בקצרה ובראשי פרקים בחוויה עמוקה שאני זוכה לקחת בה חלק מסוים בשנים האחרונות.

"ניגון נשים" זו מסגרת המגדירה עצמה כ"בית מדרש לנשים דתיות וחילוניות". בית המדרש פועל יום בשבוע במסגרת המדרשה באורנים. הוא עוסק בלימוד נשי פמיניסטי של מקורות יהודיים הקשורים לנשים, או מספרים על נשים, או שיש להם אופי נשי כלשהו. תחילתו במסגרות השיח והלימוד המשותפות לדתיים וחילוניים שצמחו במקומות רבים, וגם במדרשה, בעקבות רצח רבין. המשכו בדינמיקה שנוצרה באותה מסגרת, "ניגון" שמה, שבה מצאנו עצמנו, הנשים החילוניות שבחבורה, חשות קירבה רבה לשותפות הדתיות שלנו מצד אחד, ושותפות לא אחת לתסכולן המתעצם בפורום הכללי, מצד שני.

התסכול נבע מהנגיעות החטופות - והמושתקות מהר מידי לטעמנו – במצוקות הדתיות של הנשים. אנחנו החילוניות גילינו להפתעתנו שחברותינו הדתיות מנהלות מאבק פמיניסטי נוקב ותוסס, בעוד אצלנו הנושא רדום למדי, שלא לומר מוכחש וסמוי. דווקא משום שההלכה היהודית והריטואלים הדתיים מחצינים ומקבעים כל-כך את מעמדה הנחות של האישה לעומת הגבר, נוצר מצב פרדוכסאלי, שנשים דתיות מודרניות רבות נעשות מודעות לשאלה הפמיניסטית ומוטרדות ממנה – לטוב ולרע – יותר מנשים חילוניות רבות, שעבורן הבעיה שקופה, או שהמאבק הסתיים לדעתן והן אינן חשות הזדהות עם העניין הפמיניסטי.

על רקע התחושה שהמפגש הדתי-חילוני המשותף עורר מתחים מגדריים מחד, ואחווה בין-נשית מאידך, יזמנו - קבוצת נשים - את הקמתה של המסגרת הנפרדת של "ניגון נשים". לא אפרט מה ואיך לומדים שם, הנשים שבקרב הקוראים מוזמנות לבוא ולטעום בעצמן. אומר רק שהלימוד הנשי החילוני-דתי של המקורות יוצר בי לא פעם חוויה של הארה: כאילו הטקסטים שלמדנו חיכו דורות רבים למפגש האחר הזה, כדי שנוכל לראות בתוכם רבדים חדשים ומפתיעים, שעיני הלומדים הגברים לאורך הדורות לא ראו לפנינו. 
 
על מה נשען הלימוד של "ניגון נשים"? בעצם נפגשות בו 3 שיטות לימוד שונות:
הראשונה היא הלימוד האקדמי השיטתי, הביקורתי והנוקדני, שמנחות בית המדרש, ואני בתוכן, אומנו עליו.
השיטה השניה היא הלימוד הישיבתי-אמוני, שכמה מחברותינו הדתיות מביאות עימן, אם לא כשיטת לימוד מגובשת, לפחות כגישה עקרונית. במילים אחרות, החילוניות בתוכנו לא מאפשרות בהתרסותיהן וביקורתן גישה של הערצה עיוורת לטקסט. הדתיות בינינו לא מאפשרות שלילה גמורה או זלזול. התוצאה היא גישה מורכבת, שיש בה מרכיבים של זיקה רגשית ומחויבות עמוקה לטקסט מצד אחד, וגם מרכיבים של ביקורת, מחאה, זעקה לשינוי ולתיקון, מצד שני. 
השיטה השלישית ש"ניגון נשים" משלב בתוכו היא "שיטת המדרשה": העירוב בין העיון הטקסטואלי לאישי, לאקטואליולביוגרפי, הנמסך ללימוד העיוני בטבעיות ובאסוציאטיביות, והמוכר כחלק אינטגרלי ומשמעותי של הלימוד, ולא כחריגה ממנו או כתפל לו. העירוב בין הלימודי והאישי, התיאורטי והקונקרטי, מתברר כהכרחי ממש וכפורה במיוחד בקבוצה שיושבות בה נשים בלבד. למען האמת, כמעט מהתחלה הוא נראה טבעי כל כך, כאילו לא ניתן בכלל ללמוד אחרת... כל טקסט הנוגע לסדרי המשפחה גרר מיד דיונים ארוכים על זוגיות בשלבים שונים של החיים; סיפור על יחסי אם ובנה זימן לנו רצף של חוויות אימהיות, וכן הלאה... הגילוי החשוב מבחינתנו הוא שהשילוב של האישי איננו מרדד את העיון ואיננו מסכן את האקדמי והתיאורטי. להפך, הוא מטעין את הלימוד בתובנות עמוקות ומגוונות לאין שיעור!

מבחינת הלומדות, התוצאה שונה מאחת לאחת, אבל בהכללה נדמה לי שהחילוניות חוות חוויה של חיבור והעמקה של הזהות היהודית שלהן, בעוד שהדתיות חוות חוויה של העצמת המחויבות שלהן לשינוי ולתיקון מעמדן כנשים בתוך ההוויה הישראלית בכלל והדתית בפרט. שתי הקבוצות חוות התקרבות גדולה, כשהטקסטים משמשים כגשרים ומזמנים מפגש אמיתי, עמוק ומפרה. נוצרת שפה משותפת, חוויה של דיאלוג וקירבה, קרקע ליצירה משותפת. אנחנו נותרות שונות באורחות חיינו, לעתים גם בהשקפת עולמנו ובהשקפותינו הפוליטיות, ובכל זאת קרובות כל-כך, קירבה מרגשת על רקע הקרע הדתי-חילוני ההולך ונפער לעינינו דווקא בתקופה זו.

התנאי הראשי והחשוב לכל ההתרחשות הזאת הוא ההכרה בכך שיש לי מה ללמוד מהאחרת שלי, הדתית או החילונית. כלומר, לא שאני מוכנה לסבול אותה, או אף להקשיב לה בסובלנות למרות שהיא טועה ואני צודקת... לא זה! אלא שאינני מאוימת מהשקפת עולמה, תרבותה ואורח חייה, וגם אינני מתכוונת להמיר את אלה שלי בשלה. ובכל זאת, אני רוצה לפגוש אותה, בהנחה ובידיעה מראש שהמפגש ישפיע עלי וישנה אותי במידה מסוימת, כפי שהוא ישפיע עליה וישנה גם אותה! זה תנאי קשה ביותר, שמצריך סוג של בשלות נפשית וביטחון עצמי בזהותי, בהשקפותיי, באורח חיי. מתוך הביטחון התרבותי החילוני שלי אני יוצאת למפגש עם תרבות שהיא גם "שלי", כי היא יהודית, וגם "אחרת", כי היא דתית. מפגש אמיתי, ללא מעקפים סביב חילוקי הדעות והשוני, וגם ללא צורך להיאבק ולנצח. מפגש של דו-שיח תרבותי אמיתי. או כהגדרתו של אבי שגיא במאמרו "על המתחים בין דתיים לחילוניים":[1] שיח זהות, ולא שיח זכויות.

מסתבר שהמפגש הזה, בין הזהות הנשית לזהות היהודית, ובין הזהות החילונית לזהות הדתית, עשוי להיות מלא ויטאליות, ולהוביל ליצירה חדשה, הנוצרת מתוך הלימוד, השיח, ההתבוננות הפנימית והאתגר הפמיניסטי.
 
...................................
 
[1] אבי שגיא, "על המתחים בין דתיים לחילוניים – בין שיח זכויות לשיח זהות", בתוך: אילן נחם (עורך), עין טובה, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 430-408.

 

לאיגרות הקודמות שלנו

 

נשלח באמצעות smoove פלטפורמת שיווק