גחליליות נובמבר 2019
הרצאה וסרט בהנחיית עידית פרי, אולם מזרע
בלון
יום רביעי 6.11 בשעה 19:30, אולם מזרע  
יום חמישי 7.11 בשעה 19:30, אולם מזרע 

מהסיפורים המסעירים ביותר של המלחמה הקרה. 1979, מזרח גרמניה, שתי משפחות כמהות לחופש מתכננות לערוק בחשאי למערב. באומץ ותחכום, הם תופרים מפיסות בד כדור פורח, שיעביר אותם מעל חומת ברלין. לאחר שהניסיון הראשון נוחל כשלון חרוץ ומסכן את חייהם, הם מנסים שוב, אך הפעם המשטרה החשאית בעקבותיהם. 

סיפור אמיתי, מהפנט ובלתי יאומן על הרצון להיות חופשי. 


 

השלב האחרון
יום שני 25.11 בשעה 19:30, אולם מזרע  
יום שישי 29.11 בשעה 10:00, אולם מזרע 

שלוש שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, יצא לאקרנים "השלב האחרון", שנחשב לסרט העלילתי הגדול הראשון על אושוויץ, ולבטח הראשון שצולם בשטחו. כתבה וביימה אותו ואנדה יקובובסקה בהתבסס על חוויותיה האישיות כאסירה במחנה, ועל ראיונות עם שורדות אחרות. הוא זכה להצלחה ולתהודה במולדתה, פולין, וגם במדינות רבות אחרות ברחבי העולם - כולל במדינת ישראל הטרייה. בזמן אמת, הגדירו אותו כקלאסיקה מיידית שתיזכר לדורות, אך בסופו של דבר הסרט התאדה מהזיכרון הקולקטיבי ושקע בתהום הנשייה, ורק בשנים האחרונות נהנה מהערכה מחודשת. 

במרכז העלילה דמותה של אסירה יהודיה - 
בלילה שבו מגיעה מרתה וויס לאושוויץ, היא נבחרת לשמש כמתורגמנית עבור הגרמנים. קורותיה במחנה ומערכות היחסים עם האסירות האחרות, הקאפו והנאצים, נמצאים במרכז הסרט.

זהו סרט שחייבים לראות: לא רק מפני שכאן עוצבו דימויי השואה הויזואלים כפי שאנו מכירים אותם, אלא מפני שהראשוניות של הסרט – למרות האלמנטים התעמלותיים שבו – מעוררת תחושה שלא מדובר בסרט עלילתי אלא בתיעוד של ממש.

 

חוויות מהטיול לויטנאם - "כולנו רקמה אנושית אחת חיה"

 

הטיול לויטנאם עורר את שפע הגוונים והצבעים אותם פגשתי בתוכי, בכל פינה ולאורך הדרך... 

כשפרשתי את המפה הרקומה על שולחני, אותה רכשתי באחד הדוכנים, ראיתי לנגד עיני את הנשים הקסומות, שלושה דורות - סבתא, אמא, בת, המעבירות מדור לדור מסורת רבת שנים, יושבות עמלות, שוקדות ורוקמות להנאתן וגם לפרנסתן ...

הנשים הרוקמות, בלבושן המסורתי, נוכחות בכל פינה - בחזית הבית, על המדרכה ובתוך ביתן לאור הנר. אין רגע דל. הן עמלות תפר תפר, תך לתך, בסבלנות ובאורך רוח. זהו זמן איכות של שקט והתמסרות של  אנשים מלאי נינוחות ונדיבות ...

 

כך גם שפע המים על זרימתו המרהיבה, 

שדות האורז בשיפולי ההרים, 

נופים צבעוניים בשלל גוונים, 

רקומים באדמתם המוציאה את לחמם. 


האופנועים, בשלל גוונים וצבעים, יוצרים אף הם ריקמה בזרימה, בתנועה, 

המקנה פיסת מראה מודרני לרקמת חייהם ...


ולך עידית היקרה, 

תודה שהשתמשת במגוון רחב של חוטים דקים, עבים ,ארוכים וקצרים ...

יצרת עבורינו ריקמה של היסטוריה, מסורת, מורשת, טבע ואנושיות ...

הפגשת אותנו עם המרקם שבין אדם לסביבה, 

טווית עבורינו סיפורי חיים מרתקים, בין הישן, העתיק והמסורתי לחדש, לעכשווי.


ולך דניאל, 

הוספת גוון נוסף למלאכת הריקמה, ריקמה שיתופית בנועם ההליכות, בשקט ובצינעה.


הרישומים נרקמו בתוכינו בשפה, בגוף ובנשמה ...


כמו גם החוטים שנטוו כבר בתחילת המסע, נוצר מרקם תומך בינינו חברי הקבוצה 

והיו למפגשי חיים מרתקים השזורים לאורך המסע (גם אם עיתים היה צורך לפרום ולרקום מחדש...)


כשם שהנשים הולכות עם הרקמה, ובכל רגע פנוי שולפות וממשיכות לרקום,

כך אני (ומקווה שגם חברי לקבוצה) נמשיך לעבד את הריקמה המרתקת .


 יהודית חתואל, נען


 

חוויות מהטיול למרוקו

 

בשעה 7:21 התעוררה מרוקו לחיים עם כדור ענק של שמש זורחת, שהאירה בהדרגה את נופיה המדבריים של הארץ הזאת. אדמת החמרה האדומה, בתי הבוץ, הכסבות, הדיונות, כל אלה התייצבו במלוא הדרם ליום חדש. מראה קסום שלא יישכח.
הג'יפ שלנו כמעט פספס את המומנטום... הנהג נסע בדיונות מבלי לדעת לאן. שוטטנו בחשכה לכיוון אלג'יר, כשנאווה ואני עסוקות בענייני דיומא ורק אלון שם לב שננטשנו בשטח. הגענו.
השמיים זרחו כמו בציור של מיכאל אנג'לו.
בדרך חזרה הוחלף הנהג באחר והוא נתן גז והקפיץ אותנו בכל פעם מעל דיונה אחת.
אנחנו בדרך לורזיזאת, עיר הסרטים. כל הדרך נבנתה כתפאורה לרגע השיא של המפגש עם המלון בעיר הגדולה. צוקי הענק, כמו גם הנחלים שזרימתם מביאה מעט מזור לארץ היבשה הזאת, חבורת הזמר ששרה את שלמה בר, האשה שהורידה אותנו למעמקי האדמה והאירה דרכנו בנרות כדי שנחזה בתחכום של הבאת המים אל הכפר, הילדה ירוקת העיניים, הצעיפים הצבעוניים, כל אלה ליוו אותנו כל היום אל במת הקולנוע של ורזיזאת.

 

הגענו לעיר הולדתו של דניאל, המדריך אותנו כבר שבוע את נפלאותיה של מרוקו. הוא מדבר בשפתם, מכיר את המנהגים, שולט ברזי המקום, בהלכותיו וסודותיו.
בסאווירה פגשנו את קבר אביו, מסוייד לבן והאותיות העבריות הברורות זורחות בין שאר הקברים. אבא של דני חלם על ארץ ישראל, חזן היה בבית הכנסת, ארגן את העלייה ונפטר מעט קודם. את הארץ ראה מנגד ואליה לא בא. הקבר שותק, אך המשפחה הענפה שעלתה, אימו של דניאל שגידלה את ילדיה לבדה בארץ זרה, ילדים שכל אחד מהם הגיע הכי רחוק שאפשר, הם אלה שנותנים את קולו של האב.
דניאל צמח, גדל והיה לנער בין רחובות המלח הצרים, בין הבתים הלבנים עטורי חלונות כחולים, דלתות עם פיתוחים וים גדול גדול הנושק להם.
ביקרנו בבית סבא וסבתא מצד האב, שם ביקר לעיתים תכופות, ביקרנו בבית סבא וסבתא מצד האם, בבית הכנסת בו עלה לתורה וזמרת ההפטרה עדיין חקוקה בזכרונו.
ראינו את בית הקולנוע, את בית הספר בו למד. פגשנו שכנה שלמדה עם דניאל ושכנים אחרים.
ההתרגשות גדולה, כל הסיור מקבל משמעות נוספת של שורשים, שורשי יניקה שספוגים עמוק עמוק בדמו והם חלק משירת חייו, ממי שהוא.
אנחנו זכינו לעשות שבת בעירו, להרים כוסית, להדליק נרות שבת ולברך. 

סוף דבר...
הסיור הסתיים. אנחנו במוזיאון היהודי נפרדים מהמלח, ממניח התפילין, מהכתרים והרימונים שעיטרו את בתי הכנסת. אומרים שלום לילדים המחייכים מהתמונות, לנשים המרכלות והרוכלות בקרנות הרחוב. נפרדים מהנופים שהיו להם לבית במשך מאות שנים, מכסא הסנדק, מהשמלות הרקומות בחוטי זהב וכסף.
נפרדים מחוויה שתלווה אותנו כל החיים.
מרוקו... קסם של אנשים.... נופים ותרבות.
שלום לך מרוקו אירחת אותנו בחום ואהבה.

 

סיורי גחליליות 2020

 

במשך חודש נובמבר יעלו לאתר האינטרנט שלנו  עדכונים על סיורים ישנים וחדשים.
לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם שלומית דרורי 054-6699431 [email protected]

 

נשלח באמצעות smoove פלטפורמת שיווק