לשונות הנגב: ערד
מוזר ככל שיישמע – לדובר העברית הממוצע לפחות – העברית המשתקפת במקרא הייתה שפה מדוברת, ולעתים אף יום-יומית להפליא.
באזור תל ערד, שבו שוכנת כיום העיר ערד, עמדה בעבר הרחוק מפקדה אזורית ששימשה את ממלכת יהודה לשליטה צבאית ומנהלית על התחום הקרוב ועל מצודות קטנות מרוחקות מעט. כדרכם של מנגנונים ביורוקרטיים מסודרים, התבצע תיעוד מוקפד של הפקודות שהועברו למצודות השונות, ובחפירות בתל ערד נמצאו כמאה אוסטרקונים (שברי חרסים) שעליהם פקודות כאלה. אוסטרקון אחד, לדוגמה, נושא את ההוראה הזאת (הפיסוק נוסף כדי להקל את הקריאה):
ושלחתם אתם רמת נגב ביד
מלכיהו בן קרבאור והבקידם
על יד אלישע בן ירמיהו
ברמת נגב, פן יקרה את
העיר דבר. ודבר המלך אתכם
בנבשכם. הנה שלחתי להעיד
בכם הים: האנשם את אלישע,
פן תבא אדם שמה.
מידת הקריאות של הטקסט מדהימה, בעיקר בהתחשב בכך שאוסטרקון זה מתוארך לסביבות המאה השביעית לפנה"ס. הטקסט על החרס מורה לתגבר – בפקודת המלך – את המצודה במקום בשם רמת נגב לקראת התקפה עתידית של ממלכת אדום.
בקטע זה אפשר להבחין בכמה תכונות לשוניות של העברית המקראית: הבעת ציווי בדגם ו-+צורת עבר (ושלחתם), שימוש במיליות "את" במשמעות 'עם' (את אלישע = עם אלישע) ו"פן" וציון יעד ללא מילת יחס (ושלחתם אותם רמת נגב). גם הכתיב מזכיר את הטקסט המקראי. עם זאת אפשר להבחין בלי קושי גם בשוני מן המקרא בצורות "הבקידם" (=הפקידם) ו"נבשכם" (=נפשכם). סביר שאין אלה טעויות סתם אלא כתיב המשקף את ההגייה (כתיב פונטי) – בעיצור קולי במקום עיצור אטום. המילה "פן" ניצלה מהחילוף הזה מפני שהתרחש בתנאים מוגדרים – אחרי תנועה ולפני עיצור אטום.
גם בלי להיכנס לקרביו של ההבדל הזה, מעניין שבתיעוד קצרצר של שפה אשר דוברה בזמן ובמקום ספציפיים אפשר לראות תהליכי שינוי. כשם שלשון הדיבור כיום שונה מהעברית החדשה בתחילת דרכה ולשון חז"ל שונה מלשון המקרא, כך גם לשון המקרא הייתה שונה מהלשון הבלתי-מתועדת שדוברה לפניה וששרידיה השתמרו בכתובות.
