החלק הראשון שהאנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, הוא לכא’ מפשוטו של מקרא. שהמשך הפסוק “למען ישמעו ולמען ילמדו” משמע שהעם מחולק לשניים, שהרי לא כללם יחד “למען ישמעו וילמדו” (כמו בפסוק שאחריו), ומשמע שחלק ישמעו וחלק ילמדו, לכן פירש שהאנשים שמצווים בתלמוד תורה ילמדו, והנשים שאינן מצוות בת”ת רק ישמעו (ע”פ האור החיים הקדוש).
אלא שלפי זה היה נראה בפשוטו לפרש המשך הפסוק על אותה הדרך, שההמשך “ויראו את ה’ אלוקיכם” הולך על הטף שאינם שייכים עדיין לא בלימוד ולא בשמיעה רק בספיגת יראת ה’, וא”כ היה אפשר לומר שהטף באים כדי לספוג יראת ה’, ולא מובן מדוע הוצרך לטעם אחר ולא ממשיך לפרש את הפסוק כסדרו וכפשטו.
עצם הרעיון שהבאת הטף היא רק כדי לתת שכר למביאיהם, גם הוא תמוה, שאם רק כדי ליתן שכר להורים, מה צריך שיביאו דווקא את בניהם, נאמר להם להביא עמם שקים או עצים ושאר משאות כדי ליתן להם שכר על טרחת הבאתם, מדוע דווקא את בניהם עליהם להביא כדי לקבל את שכר ההבאה, כך תמה ה”כלי יקר”.
בפסוק שלאחר מכן (י”ג) נאמר: “ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלוקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה”. כתבו הרמב”ן והאוה”ח הק’ שבפשטות פסוק זה מדבר על הטף הנזכר בפסוק הקודם, שהם עדיין אינם ראויים לשמוע וללמוד, אבל שמיעתם בקטנותם תביא אותם שבהמשך לכשיגדלו ילמדו ליראה את ה’. אלא שלפי דברי הגמ’ בחגיגה הנ”ל שהטף באים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, על כרחך שפסוק זה לא מדבר על הטף הקטנים ממש שאינם יכולים עדיין להבין, ובאים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אלא על הקטנים הגדולים יותר הראויים לשמוע ולהבין מעט, וכפי שפי’ המהרש”א בחגיגה שם שמדובר בקטנים שכבר הגיעו לגיל חינוך, ומה שאמר הכתוב “אשר לא ידעו” הכוונה שאינם יודעים עדיין לשמור ולעשות, אך יכולים כבר לשמוע וללמוד.
מדברי הראשונים נראה שהבינו שדברי הגמ’ סותרים להבנה הפשוטה במקרא. שלפי פשוטו של מקרא פסוק י”ג מדבר על הטף שהוזכר בפסוק י”ב, והכל מדבר בטף שהגיע לחינוך ויכול לשמוע וללמוד מעט. ולפי ביאור הגמ’ פסוק י”ב מדבר בטף קטנים ממש שאינם מסוגלים כלל להבין, ובאים רק כדי ליתן שכר למביאיהם, ופסוק י”ג מדבר על הגדולים מעט, שהגיעו לחינוך, שמסוגלים קצת ללמוד.
אולם לענ”ד יתכן ליישב הכל לפי פשוטו של מקרא. הבאת הטף בקטנותם ממש שעדיין אינם יכולים ללמוד כלום, אינה כהבאת עצים ושאר משאות רק כדי ליתן שכר למביאיהם על הטורח שבהבאתם, אלא כדי להספיג בליבותיהם הרכים את אהבת ויראת ה’, את אוירת הקדושה השוררת במעמד הקדוש והנורא של ה”הקהל”, וכך כשיגדלו עוד מעט ויגיעו לגיל חינוך, כבר תהיה בהם ההכרה הפנימית שתביא אותם שמעצמם ישמעו עוד וילמדו יותר לעומק ויגיעו להשגות יותר גבוהות באותה יראה שספגו מינקותם, כך שהבאתם בינקותם למעמד “הקהל”, תחסוך מהעמל שיידרש בהגיעם לגיל חינוך כדי להחדיר בהם את יראת ה’, מכיון שכבר בינקותם נספגה בהם היראה.
לפי”ז יתכן לפרש פשוטו של מקרא באופן נפלא, שלכן נאמר “ולמדו” ולא “וילמדו”. הלשון “וילמדו” הוא לשון עתיד לגמרי, שבעתיד כשיגדלו ילמדו דבר חדש שעדיין לא למדו. אבל הלשון “ולמדו” מתפרש גם בלשון עבר, שלמדו כבר, וגם בלשון עתיד כפי שמורה לשון הכתוב “ישמעו ולמדו” שמדובר על לימוד שיהיה בעתיד. ולדברינו אכן שייך בזה גם לשון עבר וגם לשון עתיד, שכשיגדלו הטף ויגיעו לחינוך, ילמדו את אותו לימוד שלמדו כבר בינקותם, אך בהבנה גבוהה יותר. ומהו הלימוד “ליראה את ה’ אלקיכם”, אותו לימוד המוזכר בפסוק הקודם “ויראו את ה’ אלקיכם”. אבל ברמה הגבוהה יותר “כל הימים אשר אתם חיים על האדמה” בקביעות, בהתמדה, ולאורך זמן.
לכן בפסוק י”ב נאמר “ויראו את ה’ אלקיכם” בלשון עתיד, כיון שהביטוי של ספיגת יראת ה’ בעודם קטנים ממש, אינו בהווה אלא בעתיד, רק כשיגדלו ויחלו להבין יהיה ביטוי לאותה היראה שנספגה בהם כבר מינקותם. הזרעים שנזרעו והחלו להשריש בהם בינקותם, יצמחו ויגדלו רק בעתיד, כשיגיעו לחינוך, ומשם והלאה.
זהו השכר הניתן למביאיהם. לא שכר הבא כתשלום על המאמץ, אלא שכר הבא כתוצאה ישירה מהפעולה. “והטף למה באו”, מה התועלת מהבאתם, הרי אינם מסוגלים אפי’ לא לשמוע ובודאי לא ללמוד? אלא “כדי לתת שכר למביאיהם”, כדי שירויחו ההורים את התוצאה ש”ויראו את ה’ אלקיכם”, שתספג בהם יראת שמים כבר מינקותם, וכך בהגיעם לגיל חינוך כבר מאליהם “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם”, ותהיה מלאכת חינוכם קלה ביותר.
היום, זימן לי השי”ת נסיעה עם נהג מונית מלומד, שסיפר כי דבר פשוט הוא שהמוח מתפתח בקצב המהיר והגדול ביותר בשנה הראשונה לחיי הילד, שהרי אז הגוף גדל בקצב המהיר ביותר, וגם מתפתחים הדיבור, היכולות המוטוריות כאחיזה, התהפכות, זחילה, ישיבה, עמידה, הליכה, וכו’, וכמובן שגם המוח צריך להתקדם לגדול ולהתפתח באותו הקצב. לדבריו, מחקרים הוכיחו ששמיעת מוזיקה קלאסית בגיל הרך ביותר, ואפי’ קודם לכן בתקופת ההריון, מפתחים מאוד את המוח.
כמובן שיותר מזה מתפתח המוח היהודי ע”י שמיעת דברי תורה כבר מהגיל הרך ביותר, כפי שנהגה אמו של ר’ יהושע בן חנניה שלא הוציאה את עריסתו מבית המדרש כדי שישמעו אזניו רק דברי תורה (ירושלמי יבמות א’ ו’), ולכן אמר עליו רבן יוחנן בן זכאי “אשרי יולדתו” (אבות ב’ ח’ ע”פ הרע”ב). זהו הטעם שבמכילתא (פרשת בא ט”ז) מקלס כ”כ אותו ר’ יהושע בן חנניה את המימרא הזו שהובאה בגמ’ בחגיגה בשמו של ר’ אלעזר בן עזריה “טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהם”, ואמר “הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו”, וכ”כ למה? כיון שעד אז לא מצא ר’ יהושע בן חנניה מקור להנהגתה של אמו להניח עריסתו בביהמ”ד, רק כשהיה כבן שבעים שנה הבין בזכות ראב”ע שמקרא מפורש הוא בפרשתינו.
החינוך לא מתחיל בהגיע הילד ל”גיל חינוך”, החינוך מתחיל בתחלת ההריון, כבר מאז התינוק מתחיל לספוג לתוכו קולות וצלילים, ובידינו לקבוע את עתידו ע”י שנשמיע לאזניו רק דברי תורה ועבודת ה’, כדי שמינקות כבר יספוג בלבו יראת ה’. מיד שיתחיל לדבר נרגיל אותו לדבר רק בדברי תורה, כדברי הספרי (מובא ברש”י) על הפסוק “ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם” (דברים י”א י”ט). וכך כשיתחיל להבין, שאז תפקידנו לעבוד יחד עמו על חינוכו לעבודת השי”ת, כבר מאליו ישמע וילמד ליראה את ה’, ובדרגה של “כל הימים”, ללא עליות וירידות, וללא הפסקות.
כמובן, שגם הלאה, גם בהמשך ההתבגרות, תמיד בכוחינו להשפיע על בנינו ותלמידינו ליראה ולאהבה את ה’ לא רק בחינוך ישיר, אלא גם והרבה בעצם הכנסתם ושמירתם בתוך אוירה ומסגרת של דברי תורה ויראת שמים, שיספגו לתוכם רק קולות וצלילים של קדושה, גם כאלה שכעת עדיין אין בכוחם להבין, שעי”ז בהמשך מעצמם “ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה” יעלו ויתעלו ביראת ה’ ללא הפסק.
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
