גונן נשר | סופר וחבר קיבוץ שער העמקים
image
נעים להכיר  

גונן נשר (1968). "בן זקונים של התינוקת הראשונה של שער העמקים, תוצר של החינוך המשותף. ילדיי, עלמא (17) ובארי (15), התחנכו ב"ניצני זבולון" ולומדים ב"כרמל זבולון", מסגרות נפלאות שהיתה לי זכות לתרום להן במגוון פעילויות. מתחבר מדי יום לאדמות המועצה בצעידות ובריצות בין הישובים. זבולון היא הבית הפיזי."

אילו ספרים כתבת?
 
 
"שני הספרים יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד\הספריה, "לעוף כמו בוב בימון" (סיפורים, 2011), ו"קונכיות" (2020) בעריכת הסופרת יהודית קציר, זכו לביקורות מרגשות בעיתונות, חשיפה בכלי התקשורת ואפילו בפרסים ספרותיים. הוגדרתי על ידי הביקורת כ"דמות חריגה בעולם הספרות הישראלי" וזו פעם ראשונה בחיי שה"חריגות" אצלי נתפסת כמושג חיובי."

ליקוי וגילוי

"זו תמצית הזהות שלי, המסע בין הליקוי לגילוי, בין החירשות שאובחנתי בה רק בגיל 5 ליצירה. למדתי לכתוב לפני שהתחלתי לשמוע ולדבר. מישהי בקיבוץ קלטה שיש לי בעיות, ולימדה אותי לכתוב. זה היה כמו שיעור ציור. היא שירטטה אותיות ומילים ואני העתקתי. בלי לדבר. כי לא שמעתי. כך החל להתמלא החלל של ילדותי. בזמן שכל הילדים שיחקו בארגז החול אני ישבתי בצד וכתבתי. ומאז, לא הפסקתי..."

אתה כותב מאוד אישי. זה לא קשה?      

"זה זוועה. כמו לפוצץ פרונקלים. כמו לקלף עור יבש של פצע בעור. אבל משהו מתרחש בתהליך ההקלדה. אני מרגיש כמו פסנתרן, נגר או עובד אדמה. הפעולה הפיזית של האצבעות על המקלדת נפלאה. היא מטריפה את החושים. ממלאת אותי בשמחה. בזמן הכתיבה אני שר וצורח ומזיע וצוחק ובוכה. זה כיף. ולא משנה על מה אני כותב."

image
| מה אומרים במשפחה ובקיבוץ?
 
 

"אני לא מנסה להתחבב על איש בכתיבתי. אני נוטה להבחין בין שני סוגי קוראים - הקיבוצניקים שמכירים אותי ומתייחסים לכתיבה כאל רכילות, ושאר העולם, שמתייחס אל ספריי כאל ספרות".
 
| מתי הרגשת שזה מצליח?   

"כבר במהלך הכתיבה ידעתי שהם מצליחים. להביט במסך המחשב בזמן הכתיבה זה להביט בדמותך המשתקפת במראה בזמן הגילוח. האמת נחשפת, והיא אמת גדולה. אחר כך, הפרסים והביקורות היו בונוס".
 
  אתה קורא לעצמך סופר?

"שאלה מעולה. אני לא מגדיר את עצמי כשום דבר. זה אולי המחיר של להיות חירש שמתעקש לחיות בקרב שומעים. אני לא כאן ולא שם. לכן מושג הזהות המקצועית לא חד משמעי אצלי. אם תרצו, אני סופר, בשלן, גנן, תייר רגלי, חבר לחבריי, מאהב, שיפוצניק חובב, ובעיקר אבא, שזה תפקיד חיי."

|   החירשות משפיעה על כתיבתך?

"יהושע קנז אמר שאני כותב מהחושים. בול. אני כותב ריח מגע צליל טעם ותמונה. זו הביקורת עליי גם, שאני לא משאיר מקום לדמיון.  המטרה בכתיבה היא שתרגישו. העלילה פחות חשובה. חשוב שתרגישו חוייה פיזית בזמן הכתיבה. כאשר מישהי כותבת לי שהיא קראה קטע מהספר וחטפה בחילה, זו המחמאה הכי טובה שיש.  כחירש, אני רוצה להנגיש את המציאות אליי. לשמוע אותה בדציבלים מטאפוריים אחרים. הכתיבה מנגישה לי את הממשות. היא הופכת את הצליל לדבר מרגש בהרבה יותר ממה שהוא. היא הופכת את הצליל למדמם, בעל טעם, ריחני."

|   אילו עוד דברים אתה עושה?

"כרגע הדבר שהכי מעניין אותי הוא זוגיות. (גונן פנוי וישמח לפגוש את האחת - ש.פ.ב.).  אני אוהב שהבית שלי ושל ילדיי מלא בדמותנו. חפצים שמצאנו וחידשנו או ציירנו וצבענו. אני אוהב לטפל בבוסתן המשפחתי הצנוע.  אני אוהב ללכת בגבעות שלנו ולהשקיף על ישובי המועצה."

|   מתכנן עוד ספר?

"יש כבר ספר שלישי בדרך. מחכה לתוצאות מו"מ. התפוצצתי על המקלדת. כתבתי אותו על המחשב הביתי בחדר של בני ועל הדרך החלפנו שבע מקלדות. אני מרביץ למקשים. והוא יהיה כואב, חשוף, חי יותר, משני הספרים עד עכשיו.  יש בו כתב האשמה חמור מאד כלפי החברה הקיבוצית בתחילת שנות השבעים, על המנגנונים, על מושג המשפחה, על החינוך המשותף. לא משהו חדש, אבל שונה בצורת הכתיבה."

|   עוד משהו לסיום?

"אני רץ עם הספרים שלי במפגשי ספרות אינטימיים ברחבי הארץ. פורמט של כ-20 איש בד"כ, לא מייבש את הקהל בהרצאה אלא מביא קטעי קריאה ומגיב להערות ושאלות. מוזמנים לארח אצלכם בסלון, במועדון, ועוד.  מעבר לפרנסה, זה מפגש אישי ואל דאגה, יש הרבה צחוקים, כי אלמלא שמחת ותשוקת החיים לא הייתי מסוגל לספר את הסיפור הזה".

ראיינה | שיר פרסאי ברניב | דוברת המועצה