לאחרונה דחה בית המשפט השלום בתל אביב תביעת רשלנות שהוגשה נגד עמיל המכס, בגין שחרור טובין מהנמל באיחור של מספר ימים, וזאת למרות שמשלוח דומה שהגיע יחד באותה הספינה, שוחרר 9 ימים קודם. נקבע כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכחת טענותיה, ועל כך נרחיב להלן.

רקע:

חברת שילוח שכרה את שירותיה של חברת שילוח ועמילות מכס אחרת לצורך מתן שירותי עמילות מכס (להלן: "עמיל המכס") ללקוחה של החברה (להלן: "היבואנית").

היבואנית ייבאה פיצות קפואות, בשני משלוחים, כאשר בשניהם שכרה את שירותיו של עמיל המכס. המשלוח הראשון שוחרר כעבור 10 ימים ממועד עגינת האונייה שנשאה את הסחורה, ואילו המשלוח השני (המשלוח נשוא ההליך) עוכב, ושוחרר רק כעבור  19 ימים ממועד עגינת האונייה.

טענות הצדדים:

החברה הציגה את טבלת הזמנים מרגע הגעת הסחורה לנמל ועד שחרורה, כאשר לטענתה, עיקר העיכוב נבע מדרישות משרד הבריאות, כתוצאה מהתרשלות עמיל המכס, אשר לא דיווח על הסיווג של הסחורה כמיועדת לשיווק מוסדי, דבר שהביא לצורך במסמכים ובבדיקות נוספות שגרמו לעיכוב בשחרור הסחורה.

עיכוב נוסף נגרם בשל דיווח על אנליזות לא מקוריות למרות שהיו מקוריות ואיבוד מסמכים מקוריים שסופקו מטעם הלקוחה, וכן בשל דרישה מיותרת (בשל ייעודה של הסחורה לשיווק מוסדי) לדגימה נוספת של הסחורה.

העיכוב בשחרור הסחורה גרר עלויות מיותרות ללקוחה, וכתוצאה מכך הביא גם לפגיעה במוניטין ובשמה הטוב של החברה, שכן כתוצאה מהעיכוב הפסיקה הלקוחה לעבוד עם החברה ונגרם לה נזק תדמיתי ואובדן הכנסה עתידית.

עמיל המכס טען, כי העיכוב בשחרור הסחורה נבע מעיכוב בקבלת אישור משרד הבריאות וכן מהתנהלותה של הלקוחה. בנוסף לדבריו ניתן היה לשחרר את הסחורה בטרם השלמת דרישות משרד הבריאות אם החברה הייתה מפקידה ערבות בנקאית.

הלקוחה קיבלה שירות מקצועי ואדיב והסחורה שוחררה בתוך זמן סביר בהתחשב בנסיבות, וסיבת הפסקת התקשרותה של הלקוחה עם החברה לא נבעה מאי שביעת רצון אלא בשל העובדה שהחלה להעניק בעצמה שירותי עמילות מכס.

הכרעת בית המשפט:

בית המשפט תחם את הפלוגתאות בין הצדדים, לשאלות העקרוניות: האם עיכוב של 19 ימים ממועד עגינת האונייה שנשאה את הסחורה ועד לשחרורה מהנמל בהשוואה לסחורה נוספת דומה ששוחררה כעבור 10 ימים בלבד, הינו זמן ממושך ובלתי סביר. וכן האם העיכוב נגרם כתוצאה מהתנהלות עמיל המכס.

בפסק הדין התייחס בית המשפט ללוחות הזמנים ולמסמכים שהציגו הצדדים, וקבע כי החל מהמועד בו החל משרד הבריאות לטפל לראשונה בתיק לא מדובר בעיכוב, כאשר לפי חישובי בית המשפט, היו קיימים בסה"כ 5 ימים שלגביהם סיבת העיכוב אינה ידועה, כאשר גם לגבי ימים אלו הבהיר בית המשפט כי לא ניתן לשלול את האפשרות שמשרד הבריאות הוא זה שהתעכב בתחילת הטיפול בסחורה.

בית המשפט הוסיף וקבע כי החברה לא הביאה ראיות או עדויות שמהן ניתן לקבוע מהו הזמן הממוצע שנדרש לשחרר את הסחורה שהינה מזון קפוא, המוגדר מעצם טיבו כמטען רגיש משום שלא ניתן לשחררו ללא אישור משרד הבריאות ומשום רגישותו לקלקול אפשרי. לא הוכח כי דווקא שחרור המכולה הראשונה של הסחורה תוך 10 ימים הוא הזמן הממוצע של משך שחרור סביר לעומת השחרור של המכולה השנייה כעבור 19 יום.

בנוסף קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהעלויות הנוספות נגרמו דווקא כתוצאה מהעיכוב של חמשת הימים ולא מהעיכובים האחרים וכן לא הוכח כי הלקוחה הפסיקה לעבוד עם החברה בשל עיכוב זה. בסופו של יום דחה בית המשפט את התביעה, וקבע, כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכחת טענותיה.

תא"מ (שלום ת"א) 777-12-18 (04.05.2022)

ב"כ תובעת – עו"ד מיטל כהן ועו"ד דניאל בכר

ב"כ נתבעת – עו"ד רפאל ארגז

הסקירה לעיל הינה בבחינת תמצית. המידע הכלול בה נמסר למטרות אינפורמטיביות בלבד ואין במידע כדי להוות ייעוץ משפטי.