מחליפים מילה
עם מירי כהן־אחדות 
 
מירי כהן־אחדות היא דוקטורנטית במסלול הישיר במחלקה ללשון העברית באוניברסיטה וזוכת מלגת נגב. נושא עבודת הדוקטור שלה, הנכתבת בהנחיית פרופ' רוני הנקין וד"ר פנינה שוקרון־נגר, הוא "ציטוטים בכתיבה עברית של נשים במחצית השנייה של המאה ה־19 כאמצעי לדחיית מוסכמות חברתיות הנוגעות לנשים".
 
m.jpg

 
ספרי בקצרה על דרכך האקדמית. מה עברת עד לכתיבת הדוקטורט?
התכנון המקורי שלי היה בכלל לכתוב דוקטורט בספרות – מגיל 16 זה מה שרציתי לעשות כשאהיה גדולה. נרשמתי לתואר ראשון בספרות עברית ולשון עברית, וכבר אחרי כמה שיעורים בקורס "מבוא לחקר השיח" (שהיה קרוי אז "טקסטים של העברית החדשה") עם ד"ר פנינה שוקרון־נגר הבנתי שזה צריך להיות תחום המחקר שלי. נרשמתי לתואר שני והתחלתי לכתוב תזה בהנחיית פנינה, וגם התחלתי לעבוד כעוזרת מחקר שלה. אחרי שנתיים עברתי למסלול משולב לדוקטורט, כלומר – הגשתי הצעת מחקר מורחבת לדוקטורט, בסדר גודל של תזה, ואחרי שהיא אושרה הפכתי להיות דוקטורנטית מן המניין. בזכות מלגת נגב מטעם בי"ס קרייטמן והשתתפות בתכנית "משכילות" של מכון הרטמן אני יכולה בימים אלה להקדיש את כל זמני למחקר, וזה כיף גדול, כי זה מה שאני הכי אוהבת לעשות.
 
מה הביא אותך לנושא המחקר שלך ומה משך אותך בו?
התחלתי להתעניין בספרות ההשכלה בעקבות קורס מבוא לספרות עברית במאות ה־18–19 של ד"ר חמוטל צמיר. זאת תקופה ייחודית בתולדות הספרות העברית, כי אז התחילה פריחה (יש שמכנות אותה "תחייה" – מושג שנוי במחלוקת) של הספרות העברית והלשון העברית. הטקסטים מהתקופה הזאת קצת קשים לקריאה, ויש שאומרות אפילו שהאיכות הספרותית שלהם לא מזהירה, אבל אני חשבתי (ועדיין חושבת) שזאת ספרות שמרתק לחקור, במיוחד על רקע ההקשר החברתי שלה, ואולי אפשר לראות בה מאפיינים שהשתרשו ונשארו גם בספרות העברית של ימינו.
האג'נדה הפמיניסטית שלי גרמה לי לתהות לגבי כתיבה של נשים באותה תקופה – הספר "נשים קוראות: יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע־עשרה" הוביל אותי לפרופ' איריס פרוש, ובזכותה החלטתי להתמקד במאמרים שכתבו נשים באותה תקופה.
המחקר שלי הוא לא מחקר פמיניסטי במובן של טענה על לשון של נשים מול לשון של גברים או חשיפה של אפליה כלפי נשים; הוא מחקר חברתי, כי הוא לוקח בחשבון סיטואציה חברתית־היסטורית ואת הלשון שנוצרת בסיטואציה הזו, והוא פמיניסטי, כי הוא מעלה לשיח טקסטים של נשים שלא נכנסו לקאנון, ובעצם משמיע את קולן של הנשים האלה.
 
מה עורר את הנשים היהודיות ללמוד עברית, מקרא ותלמוד במזרח אירופה במאה ה־19?
אענה בזהירות, כי אני לא היסטוריונית, וזו לא שאלה שאני עוסקת בה במחקר שלי. אני חושבת שתנועת הנאורות האירופית שהתעוררה במאות ה־17 וה־18, שכללה שיח על כבוד האדם וזכויות חברתיות, חלחלה לחברה היהודית והביאה לצמיחה של תנועת ההשכלה היהודית כמאה שנה מאוחר יותר. אחד הרעיונות הבולטים בהשכלה היה הפצה של ידע והשכלה לכלל האוכלוסייה – לדוגמה הענקת גישה ללשון העברית ולמקרא, שהיו נגישים לאליטה הרבנית בלבד. צריך לומר, עם זאת, שעמדת המשכילים כלפי הענקת השכלה לנשים הייתה אמביוולנטית במקרה הטוב – הם אמנם האמינו שצריך לשפר את מצב ההשכלה הלקוי של נשים, אך מעולם לא ראו בהן עמיתות אמתיות לקהילה האינטלקטואלית שלהם.
בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 התחילו גם ניצנים של התנועה הפמיניסטית באירופה, וגם להם הייתה, לדעתי, השפעה על תחילת שיח הזכויות לנשים בחברה היהודית (אפשר אפילו למתוח בזהירות קווי דמיון בין הטקסט המכונן "הגנה על זכויות האישה" של מרי וולסטונקרפט לבין כמה מהטקסטים של הכותבות היהודיות).
 
באילו דרכים השתמשו הנשים האלה כדי להשמיע את קולן בעברית ולהתנגד למוסכמות החברתיות?
בתקופה הנדונה כתבי עת היו האמצעי העיקרי לתקשורת ולהפצת רעיונות וידע – והם גם היו הכלי שבו השתמשו הכותבות לביטוי המחשבות והרעיונות שלהן. צריך לזכור שעצם הכתיבה בעברית הייתה מעשה יוצא דופן – כדי לכתוב בשפה העברית הנשים היו צריכות אב או בעל משכיל שילמד אותן עברית ויתמוך בהשכלתן. לעתים הדרישה לשינוי המוסכמות החברתיות לא נכתבה באופן גלוי אלא השתמעה מעצם הכתיבה של נשים בעברית וההכרה בצורך להעניק להן חינוך והשכלה ראויים.
מלבד זאת כמובן הן השתמשו במגוון רחב של אמצעים לשוניים כדי לבטא התנגדות למוסכמות החברתיות – אלה האמצעים הלשוניים שאני חוקרת בדוקטורט שלי.
 
האם יש שוני מהותי בין הלשון של המאה ה־19 לעברית של ימינו?
גם זו שאלה שאענה עליה בזהירות, כי זה לא תחום המחקר שלי. אני חושבת שמלבד הבדלים סגנוניים, הלשון העברית של המאה ה־19 נבדלת מלשון ימינו בשני מאפיינים עיקריים.
ראשית, העברית במאה ה־19 לא הייתה לשון מדוברת. אני לא רוצה להיכנס להגדרות (שנויות במחלוקת, כאמור) של "חיה" או "מתה", אבל ניכר מאוד למי שקוראת את הטקסטים שזו לשון קפואה, שחסר בה משהו מהגמישות הטבעית של לשון מדוברת.
מקורו של ההבדל השני הוא אידאולוגי – בניגוד ללשון הרבנית שרווחה באותה תקופה, והתבססה בעיקר על לשון חז"ל והתלמוד, המשכילים שמו להם למטרה לחזור אל לשון המקרא ואף "לטהר" אותה מהשפעות מאוחרות יותר. המגמה הזאת הייתה תוצאה של חיקוי תנועות לאומיות אחרות באירופה, שנטו (בהשפעת הרומנטיקה) לחזור ללשון הלאומית הקדומה ובה למצוא את המקורות העממיים שלהם. הנטייה של המשכילים ללשון מקראית טהרנית ניכרת מאוד בטקסטים, גם אם אפשר מדי פעם לראות השפעות של לשון רבנית ושל לשון חז"ל.
 
איך הגיבו בזרם האורתודוקסי, שהיה המוביל והבולט בציבור היהודי, על מאמצי הנשים לרכוש אוריינות ובקיאות במקורות היהודיים?
כפי שאפשר אולי לצפות, בזרם האורתודוקסי הגיבו בהתנגדות חריפה – התנגדות שהשתקפה במאמרים של הנשים הכותבות. לפי פרופ' איריס פרוש, יותר משההתנגדות נבעה מאדיקות בשמירת המצוות, היא נבעה מהשאיפה לשמור את הידע יקר הערך של הבנת העברית והפרשנות של הטקסטים המקודשים בידי אליטה מצומצמת ונבחרת. מערכת החינוך היהודית המסורתית הייתה כביכול מערכת ממיינת ומקדמת, אבל בפועל פעלה בתור משכפלת של אליטה חברתית. גם נשים וגם גברים ממעמד נמוך הורחקו למעשה מלימודי עברית ומקרא. כאמור, גם בקרב המשכילים היחס לנשים כותבות עברית היה יחס דו־ערכי של התפעלות מהולה בהתנשאות ופטרונות.
 
האם פרסום המאמרים האלה בכתבי עת הביא לשינויים בקהילות היהודיות במזרח אירופה? והאם המאבק שלהן החל קו שנמשך גם בימינו?
קשה לומר. "שאלת הנשים", כפי שכונתה סוגיית מעמד הנשים באופן כללי והשכלתן באופן ספציפי, הייתה סוגיה רווחת בהגות המשכילית החל מאמצע המאה ה־19 – גם גברים וגם נשים עסקו בה. ובאמת לא מעט בתי ספר לבנות יהודיות הוקמו במזרח אירופה באותן שנים. עם זאת גם הנאורים שבמשכילים הועידו לנשים בחזונם את הבית והמטבח (בהתאם לאידאל הבורגנות הגרמני של התקופה) ולא ראו בהן שותפות אינטלקטואליות שוות ערך. ולראיה, לאורך כל המאה ה־19 ועד שנות ה־20 של המאה ה־20 מספר הנשים הכותבות בעברית (בכל הז'אנרים) היה נמוך מאוד, כמעט זניח.
אין ספק שהיום המצב שונה. הספרות העברית עשירה בסופרות ובמשוררות מצוינות ומוערכות, בכותבות והוגות בתחומי דעת שונים, אבל יש מקום לשאול אם גם היום, בתקופה שבה מאוד לא תקין פוליטית להתנגד להשכלה או לכתיבה של נשים, נשים מקבלות במה ציבורית שווה לגברים באמצעי התקשורת המרכזיים. האם היום קולן של נשים נשמע באופן שווה ומקבל יחס שווה לזה של גברים?
 
מיהן הדמויות הבולטות במאבק הנשי לשינוי המוסכמות באותה עת? האם חלק מהן התבלטו גם בתחומים נוספים?
רוב הכותבות שאת המאמרים שלהן אני חוקרת לא מוכרות לנו היום, אבל יש כמה יוצאות דופן:
-        מרים מרקל־מוזסזון היא הכותבת הבולטת בקרב הנשים בתקופתה, ונחשבת לאישה הראשונה שנכנסה בשערי ההשכלה. ב־2004 יצא ספר המאגד את ההתכתבות בינה לבין יל"ג – "ידידתו של המשורר".
-        נחמה פיינשטיין מוכרת לנו היום בשם נישואיה נחמה פוחצ'בסקי, ונחשבת לאחת הסופרות הבולטות של העלייה הראשונה.
-        אולגה בלקינד אף היא מוכרת לנו בשם נישואיה – אולגה חנקין. היא הייתה מיילדת מפורסמת ואמיצה בתקופת היישוב, ועל שמה קרויה גבעת אולגה.
 
האם המאבק הנשי במזרח אירופה סייע ללאומיות היהודית (הציונות) במטרותיה?
אפשר לכנות את הקשר בין הכותבות "שלי" ומאמריהן (שהיו מפוזרים בזמן ובמרחק מכדי שאפשר יהיה לכנותם "מאבק נשי") לבין האידאולוגיה הציונית יחסים מורכבים. מאמרים שפורסמו בשנים מאוחרות יחסית (החל מ־1885 בערך) נכתבו מתוך אידאולוגיה לאומית (לא בהכרח ציונית) ובהשראתה. במקרים רבים השאיפה לשמור על צביון העם היהודי היא המניע של הכותבות להענקת השכלה לנשים – לימדו אותן עברית כדי שתלמדנה את בניהן. יש בכך כמובן חתירה תחת האידאל של הענקת חינוך והשכלה לבנות לשם קידומן בתחומים מקצועיים. עם זאת אין ספק שהתגייסות נשים כותבות לרעיון הלאומי קידמה את מטרותיו.
 
לסיום, האם כתיבה של נשים השפיעה עלייך באופן אישי? מה עמדתך לגבי כתיבה של נשים בכלל?
תפיסת העולם הפמיניסטית שלי עלתה, באופן טבעי, במהלך הריאיון, והיא התשובה לשאלה הזאת. בשלב כלשהו של גיבוש התפיסה הפמיניסטית הבנתי שאחד הדברים החסרים ביותר בשביל הצלחה במאבק הפמיניסטי הוא מודלים לחיקוי – אחת הסיבות שיש מיעוט נשים מנכ"ליות, מרצות באוניברסיטה או ראשות ממשלה הוא היעדר של מנכ"ליות, מרצות וראשות ממשלה. מין "מעגל קסם" שכזה.
מציאת נשים משכילות בעברית במאה ה־19, נשים כותבות, חריפות, בעלות דעות מגוונות נחרצות, היא עבורי כמו סימון תחילתה של שושלת כתיבת נשים בעברית. הנוכחות שלהן משפיעה לדעתי על כל אישה כותבת עברית. 
 
 
ערך: נועם כהן