"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב 1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

לכבוד יום הולדתו השבעים של פרופ' מנחם בן־ששון מוגשת לו אסופה ובה עשרים וארבעה מחקרים, פרי עטם של ילדיו, ידידיו, עמיתיו ותלמידיו. מנחם בן־ששון הוא מראשי המדברים בתחומי מחקר רבים, וצמיחת קהילות ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים והנהגתן היא מן הבולטים והמרכזיים שבהם. בהתאם לכך המאמרים בכרך זה בוחנים את תופעת המנהיגות בקהילות באסיה, באפריקה ובאירופה מנקודות מבט מגוונות ובזמנים המשתרעים על פני מאות שנים. בספר נדונים טקסטים ממבחר עשיר של סוגות ספרותיות: פרשנות המקרא והתורה שבעל פה, הפיוט, תעודות היסטוריות ומשפטיות, מכתבים, ספרות הגות ופולמוס, שאלות ותשובות בהלכה. האסופה הולמת את מפעלו המחקרי רחב ההיקף ומתווה הדרך של פרופ' מנחם בן־ששון, והיא גם מחוות הערכה לתפקידי ההנהגה הבכירים שבהם הוא משמש למעלה מעשרים וחמש שנה באוניברסיטה העברית, בזירה האקדמית בישראל במובנה הרחב ובמרחב הציבורי־החברתי.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

אל המים , מונוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר, מנסה להתיק מעט את המבט מדמותו המוכרת של ברנר, הסופר הלאומי והנביא המודרני. פרקי הספר מצטרפים למעין סיפור חיים של גיבור אחר, שהוא הלך הרוח האמנותי של המודרניזם העברי המוקדם אשר נולד מחיפושי הדרך של סופרים צעירים בני הפרובינציה באירופה של ראשית המאה העשרים. הלך הרוח הזה היה יותר מאשר "סגנון"; הוא צמח כשפה של מחשבה, הרגשה ודמיון, שסחפה וסחררה את יוצריה, ובאותה מהירות גם עברה מן העולם. רוב חוקי התחביר של לשון הספרות הברנרית נשכחו מלב דוברי העברית מזמן, אבל ביצירותיו עוד ניתן לשמוע, לרגעים, את רחשי אותה שפת-זמן של יצירה ואת משב הרוח המרחפת על המים. הספר ממקם מחדש את יצירת ברנר מבחינה אמנותית-ז'אנרית, וטוען כי סגנונו אינו המשך של הריאליזם האירופי במאה התשע-עשרה, אלא יצירה חדשה ופורצת דרך. אל המים מתבונן בברנר ממרחק של יותר ממאה שנים. מן המרחק הזה כבר לא ניתן לשמוע את "קולו", אלא רק להתבונן בדיוקנו העשוי שכבות של סיפורי זיכרונות, מסכתות פירושים ודימויים אמנותיים. שמו של הספר מהדהד את תמונת הסיום ברומן האחרון של ברנר, שכול וכישלון, תמונת אדם זקן המביט בדמדומי הכרתו אל מי הכנרת וממלמל לעצמו: "לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך".

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

ספר זה הוא מחקר מעמיק וחדשני על תנועתו של איש הדת והפילוסוף הטורקי פתהוללה גולן, על האידיאולוגיה שלה ועל דרכה הדתית והפוליטית. התנועה, שראשיתה בשנות השבעים, נודעה בעולם בשל הפצת פרשנות "מתונה" לאסלאם באמצעות דיאלוג בין-דתי ובתוך ייסוד מערכת חינוכית ענפה בטורקיה ומחוצה לה. פעילותה אתגרה את החוגים הדתיים והפוליטיים בטורקיה ואילצה אותם להתמודד עם שאלות הקשורות במתח שבין מזרח ומערב, דת ומדינה ומדע ודת. עם התרחבות התנועה והתגברות השפעתה בטורקיה ומחוצה לה התגלעו עימותים מורכבים בינה לבין מנהיג טורקיה רג'ב טאיפ ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח", אשר שיאם היה בניסיון ההפיכה ב-2016. הספר מנסה לעמוד על מהותו של פתהוללה גולן ומניעיו, ולהציג את הדמויות שעמדו מאחורי ניסיון ההפיכה. פתהוללה גולן – החידה הבלתי פתורה הוא ניתוח מאוזן של נקודת מבטו התיאולוגית של גולן, של מבנה התנועה, פעילותה החינוכית והכלכלית ותפקידה בפיתוח רעיון הדיאלוג. הספר מציג את הצדדים וההיבטים הרבים של התנועה, שהיחס אליה עבר מהפך: מתנועה שאומצה בחום לגוף שהוכרז כארגון טרור. בכך היא מבטאת את הטלטלות ביחס לתנועות דתיות אחרות בטורקיה ומספרת למעשה את סיפורה של טורקיה כולה.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

"אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון ". ברונו שולץ מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה. בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ בוחן את עולמו התרבותי של הרב חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א (1806-1724). דמותו התרבותית והאינטלקטואלית של החיד"א, בן ירושלים, אשר העביר שנים רבות מחייו בנדודים בצפון אפריקה ובאירופה עד שהשתקע בליוורנו שבאיטליה, נבחנת בספר זה באמצעות כמה מחיבוריו הרבים המייצגים סוגות שונות. מתוך חיבוריו של החיד"א עולים מאפייני דמותו. נדונים כאן ביטויי דימויו העצמי, יחסו לחֲבָרוֹת ולתרבויות שונות ולגופי ידע שונים המושפעים מהמרחבים התרבותיים שחצה במסעותיו. כן מיוחד כאן דיון נרחב במקומו של החיד"א בתולדות הספר העברי לאור הבנתו את עולם הספר והדפוס ולנוכח כתיבתו, השוברת את מסגרותיו של הקנון ויוצאת מגבולותיהם של מרחבים מקומיים. העיון בכתבי החיד"א על סוגותיהם השונות מעלה כי יש בדמותו הן מן העולם הישן, המסורתי, שאל תוכו הוא נולד ושבו עוצבה אישיותו, והן מן העולם המודרני שנתגלה לו במסעותיו ואשר עורר את התעניינותו והשפעותיו עליו ניכרות יפה בכתביו. דמותו המיוחדת של החיד"א מאפשרת אפוא את בחינת השפעת החדש בתוך הסביבה המסורתית באופן המקיים את שתי ההוויות האלה זו לצד זו והיוצר את דמותו של תלמיד חכם שידיו רב לו בעולם הרוח ובעולם המעשה שעל סף העת החדשה.

המושג ״חיים״, העומד במרכז הגיליון הנוכחי של עיון , מזמין אותנו, ברוח זו, לחשוב על הקיום האנושי כחלק מקשת רחבה והטרוגנית של צורות חיים לא אנושיות. צורות אלה לא רק מאתגרות את המעמד הפריווילגי של האנושי ביחס לחיים לא אנושיים (תפיסת האדם כנזר הבריאה), אלא גם מהוות תזכורת לרצפים המהותיים שקושרים את האנושי לגוף האורגני, לתנועתיות שלו ולתהליכי השינוי שחלים בו תמידית; ובפרט, מאירות את הקשרים בין התודעה האנושית המפותחת לאותה פתיחות ראשונית – שמתממשת בגְּרִיּוּת, ברגישות לגירויים – של האורגניזם לעולם, כמו גם מדגישות את קיומם של רצפים נוספים בין הדומם ובין החי בטבע (וכיום, באופן אנלוגי, בין הטכנולוגי לחי) ובין החי למת. ניתן לרכוש מנוי לשנת 2024 דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

הספר יהודים בממלכת הסולטנים מתאר - לראשונה בספרות המחקר – את החברה היהודית העירונית במרכזי האימפריה העות'מאנית - בבלקן, באנטוליה ובפרובינציות הערביות - בעת החדשה המוקדמת, תוך דגש על המאה השבע עשרה כתקופה המעצבת של יהדות זו. זה הוא תיאור רחב וכולל, המבוסס היטב על מגוון רחב מאד של מקורות ראשוניים ומשניים, בכלל זה תעודות עות'מאניות שגילה המחבר. הקהלים והקהילות היהודיות מתוארים בספר על רקע העיר העות'מאנית, מוסדותיה וחיי היום-יום בה. פרקי הספר עוסקים במעמדם החוקי והחברתי של היהודים, בארגון הקהלי, במוסדות הקהל ובבעלי התפקידים בו. מתוארים בו העיסוקים הכלכליים של היהודים, דמותה של החברה היהודית ותרבותה, והוא דן בצדדים שונים של חיי המשפחה והיחיד ובמנגנונים החברתיים המניעים אותם. כל אלה תוך הדגשת הזיקה לחברה הסובבת ולתהליכי אקולטורציה מגוונים שעשו את היהדות העות'מאנית לליבת היהדות הספרדית.

הפורמט האלקטרוני של ספר זה אינו זמין לרכישה עקב קשיים טכניים שהתעוררו אצל חלק מהמשתמשים. עד להודעה חדשה אנו ממליצים על שימוש בספר המודפס בלבד. מהדורה משופרת, מתוקנת ומעודכנת (תשנ"ט – 2019) עברית מן ההתחלה חלק א' הוא פרי ניסיון רב שנים של כותבות הספר - שלומית חייט, שרה ישראלי והילה קובלינר - כמורות בכירות ביחידה להוראת עברית בבית הספר לתלמידים מחוץ לארץ של האוניברסיטה העברית בירושלים. הספר מיועד ללומדי עברית ברמת המתחילים: תלמידי תיכון, סטודנטים ולומדים מבוגרים אחרים בארץ ובחוץ לארץ. המסיים ללמוד ספר זה וחלקו השני עברית מן ההתחלה חלק ב' , יכיר את כל תופעות הלשון הבסיסיות וישלוט שליטה טובה במיומנויות השונות: כתיבה, דיבור, הבנת הנקרא והבנת הנשמע. בשני החלקים נחשף התלמיד למגוון רב של קטעי קריאה ושיח משכבות לשון שונות וממשלבים רבים, לרבות שיח יומיומי בדגש תקשורתי, ולצידם תרגול שיטתי ומדורג של הדקדוק, התחביר והשימוש במילון. בנוסף לטקסטים ולתרגילים מובאים בספר פסוקים ומדרשים, פרקי קריאה עברית וזמר ישראלי, ביטויים מדוברים וסלנג. אוצר המילים, ההסברים הדקדוקיים וההוראות לתרגילים מתורגמים במהדורה זו לאנגלית. בסוף הספר מילון עברי-אנגלי, הכולל את כל אוצר המילים. לספר זה קיימת חוברת תרגילים - מפה לשם א' החוברת מיועדת לתלמידים ולמורים לפעילות העשרה בכיתה ותרגול בבית. בנוסף קיימת גם חוברת מבחנים - מ פה לשם מבחנים ופתרונות א' - הכנה למבחני הרמה, החוברת עוקבת אחר 28 פרקי הספר וכוללת 29 מבחנים.

משה כספי מייסד בית הספר הניסויי בירושלים ומכון חפ"ן' בין הראשונים שהגה את הקווים המנחים של החינוך הניסויי בארץ. לפי משנתו של משה כספי, תהליך הלמידה כרוך בנכונות להיפתח ולעבור תהליכי שינוי אישיים, תוך כדי סקרנות, אהבת למידה, מעורבות חברתית, יצירתיות וחוש הומור. חיבור הראייה המרעננת והחדשנית של הילד עם המשמעת והיכולות של המבוגר מסוגל להביא לרמה אחרת ועצמאות מוגברת של יישום וביצוע בכל תחומי הפעילות האנושית. ניתן לעבור תהליך זה כאדם בודד וכחלק מקבוצה לומדת. הספר נותן הנחיות מעשיות שניתן ליישמן בתוך מערכות למידה, ליחיד ולקבוצה, כדי להעשיר את חווית הלימוד ולשנות את עולמו של הלומד (וגם של המנחה). הקורא מוזמן לחקור את הרצונות וההעדפות המקצועיים והאישיים שלו ולפתח "מדריך למשתמש" ייחודי משלו ללוות אותו לאורך מסע חייו. החומר מוגש בהומור ותובנה רבים, בדרכו האופיינית הידועה של פרופ' כספי. הספר הוא סיכום של דברים שפורסמו בעבר ורעיונות נוספים חדשים ומשקף את כל פועלו. המחשה של חוכמת הילדים מובאת בחלקו האחרון של הספר, הכולל תרגום קטעים מספרו של משה כספי "חוכמת ילדים - אור כוכבים: מאפרוריות עולם המבוגרים למסע הקסמים של הילדים" שפורסם ע"י הוצאת מכון מופ"ת ב-2013. The Self-Remaking approach to life and learning was developed by Prof. Caspi over several decades in his work with experimental education. Prof. Caspi offers his approach, inspired by Leonardo da Vinci and other icons of creativity, to every thinking person who wishes to move beyond self-imposed limits and perceived dependence on teachers and others. Self-Remaking rests on two essential experiential complexes of thought and behavior - "setting out," and the nature and wisdom of children before they adopt adult behaviors and rigid attitudes. Activities involved in setting out, and an unprejudiced look at the thoughts and words of children, form a contextual background for the suggestions for self-directed change offered in this work. This work stimulates the reader into examining personal aspirations, preferences and dreams, and encourages the quest for new pathways through discarding preconceived notions, juggling new ideas with humor and open-mindedness, and exploring options in a way that is unique to each individual.

כרך זה, הרביעי בסדרת תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים , רואה אור בשנת המאה להחלטת הקונגרס הציוני על הקמת האוניברסיטה בירושלים (וינה 1913). שלושה הכרכים הקודמים הוקדשו לשורשי הרעיון לייסד תשתית רוחנית ותרבותית לישות הלאומית בארץ-ישראל, להקמתה של האוניברסיטה ולהתפתחותה בימי 'המדינה שבדרך', עד הירידה מהר הצופים בשנת 1948, שעמם נחתם הפרק הראשון בתולדות המוסד. בכרכים הראשונים נפרשו לעיני הקורא העלילות המורכבות של כינון האוניברסיטה, במחקרים מעמיקים ופרטניים שעסקו בצדדים המדעיים, הארגונים והפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. רק מעט הוקדש לפועלם של האנשים שעמדו מאחורי מפעל זה. הכרך שלפנינו מביא את הביוגרפיות של המייסדים והפרופסורים הראשונים של האוניברסיטה, שטבעו את חותמם על כינונה והתפתחותה של האוניברסיטה בשנות המנדט. אמנם סיפורם האישי הוצג לעתים במאמרי הכרכים הקודמים - אך זאת במקוטע ובמובלע, והבלטתו כאן מציירת את תמונת ימי האוניברסיטה בראשיתה דרך סיפורם של מעצביה. שלושה פרקים בספר: הראשון בהם עוסק במייסדיה ומעצביה של האוניברסיטה, וכולל את אנשי המעש שליוו את הקמתה ואפשרו את תפקודה; הפרק השני מוקדש לראשוני המורים והחוקרים במדעים העיוניים: מדעי הרוח, מדעי היהדות וראשוני החוקרים בתחומי המשפט והחברה; בפרק השלישי מובאות הביוגרפיות של החוקרים והמורים בתחומי המתמטיקה והמדעים הניסויים. ספר זה מוקדש לאנשים שהגיעו לירושלים בנסיבות שונות מרחבי העולם ומתפוצות רבות, אך בפועלם המשותף על הר הצופים אפשרו את הגשמתו של הרעיון, שנזרע במחצית השנייה של המאה ה-19 ונשא פרי מבורך בתקופת היישוב. הם שהניחו את התשתית למעמדה הבכיר של האוניברסיטה העברית בשנים הבאות, בימי מדינת ישראל.

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

כרך זה - בבא בתרא - הוא השביעי בסדרת מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות - המימרות המקוריות שבתלמוד - ובין מסורות - מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה. גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי ובין החלק הסתמאי שבתלמוד והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק. כרך זה, יותר מקודמיו, מודע להבדל בין הלכות פסוקות ופירושים קצובים ובין השקלא וטריא, המשא ומתן, ומניח שנימוק של מרחק-זמן תואם יותר את הפסוקות וקצובות - ה"אפודיקטיות". השקלא וטריא לעומת זאת, לא נמסרו בשלמותם על ידי מוסרי המסורות הרשמיות – המסרנים - שבאמצעותם הגיעו אלינו ההלכות והפירושים של האמוראים, אלא נותרו חקוקים בזיכרונם של מי שהיו נוכחים בשעת הדיון והם לא ראו נחיצות להנציחם לדורות לאחר שההלכה כבר הוסקה ונחתמה. במשך הזמן נשתכחה השקלא וטריא ונותרו רק קטעים, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את מה ששרד והשלימו מדעתם מה שהיה זקוק לביאור ולא שרד. רוב השקלא וטריא שבגמרא מן הסתמאים הוא ההבדל בטיב המסירה ובמהימנותה בין השקלא וטריא ובין הלכות פסוקות ופירושים קצובים הוא יסוד מוסד במחקר התלמוד הבקורתי. בכרך זה, יותר מבקודמיו, מודגש הבדל זה וחלק גדול מפירושיו את מקומות הקשים שבגמרא מבוסס על הנחה שלסתמאים, מכונני התלמוד ומשכלליו, תכופות חסרו להם קטעים מן השקלא וטריא והם השלימום מדעתם. תכליתו של כרך זה, כקודמיו, להחליף את הדחוקים בפירושים אחרים.

במחקרו שובר המיתוסים מציג פרופ' ישעיהו פרידמן פרספקטיבה חדשה על המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מראה שהממסד הבריטי קיווה שהערבים ימרדו נגד טורקיה ויקדמו בברכה את הבריטים כמושיעים. שריף חוסיין, לימים מלך חג'אז, אמנם מרד, אך לא מטעמים לאומיים. בראשית המלחמה הוא ניהל בו-זמנית משא ומתן עם הבריטים ועם הטורקים, אבל לאחר שגילה שהטורקים מתכוונים להתנקש בחייו, החליט להתאחד עם הבריטים. בכל תחומי הסהר הפורה לא היה מרד ערבי; היו אלה החיילים הבריטים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהביסו את הצבא הטורקי. תומס לורנס ("לורנס איש ערב") וסר מרק סייקס קיוו להחיות את הלאומיות הערבית ולבנות מזרח תיכון חדש. שניהם נחלו אכזבה. הערבים התקוממו נגד חדירתן של מעצמות זרות נוצריות והשתוקקו לשוב לחיקה של טורקיה. גם האמיר פייסל הפך לחסיד הרעיון הפן-ערבי. התוכנית נתמכה גם על ידי הממשל הצבאי הבריטי, שהתכוון בזאת לחסל תביעתה של צרפת לסוריה. הקצונה הבריטית גילתה עוינות כנגד הציונית והייתה אחראית למאורעות ירושלים באפריל 1920. בשנות העשרים, בניגוד ליחסה העוין של משפחת אל-חוסייני ובני בריתם בפלשתינה, הפלאחים, שהיו רוב באוכלוסיית בארץ ישראל, לא גילו כל איבה כלפי הציונית. הם טענו שהקדמה והשגשוג תלויים ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, וראו במפעל ההתיישבות הציוני מקור של ברכה לארץ כולה. פרידמן טוען שבמדיניות נכונה הסכסוך הערבי-ציוני לא היה בלתי נמנע; האחריות הייתה בידיו של הממשל הבריטי.

ר' יוזפא, שמש דקהילת וורמיישא, מתאר את אופי החיים של קהילת וורמיישא המיוחדת במינה.הוא מתאר את חיי החברה, את הכלכלה, את אורח חייה הדתי של הקהילה, שהייתה מן הוותיקות בקהילות אשכנז, ואת החותם שטבעה על העולם הסובב אותה.

"הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין [...] זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר". דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני. "מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי ." פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

הספר כוכב מיעקב מתאר את חייו הקצרים והסוערים של הפילוסוף היהודי פראנץ רוזנצווייג, שחי ופעל בראשית המאה העשרים בגרמניה. רוזנצווייג חידש חידושים הן בתחום הפילוסופיה הכללית הן בתחום המחשבה והחינוך היהודיים, ובני דורנו חוזרים אל כתביו משום האקטואליות שבתשובותיו לשאלות על אודות יהודים ויהדות. בספר דיון ביצירתו המרכזית של רוזנצווייג 'כוכב הגאולה' וביחס בין היהדות לנצרות על פי הגותו. כמו כן מוצגות דעותיו על ההיסטוריה ועל המטה-היסטוריה, על הציונות ועל המפעל הציוני שקרם עור וגידים בימיו.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

ספר זה הוא פרי מחקר שיטתי ומקיף על תולדות החלוץ בפולין – התנועה החלוצית הגדולה באירופה שלפני השואה. הספר עוקב אחר התפתחותה הרעיונית והארגונית של התנועה, עומד על לבטיה בימי גידול ומשבר וחושף את היחסים המורכבים שבינה לבין החברה היהודית שממנה צמחה וכנגדה התמרדה. כמו כן הוא מבליט את חיוניותה ואת ייחודה של תנועת החלוץ בתוך התנועה הציונית וכן את המשותף לה ולחלקים אחרים בתוכה ואת המפריד ביניהם.

הספר עושים עניין מיועד ללומדי עברית ברמת הביניים (B1). הספר כולל תחביר, פועל וכן טקסטים מסוגים שונים במגוון רחב של נושאים ותחומים. המבנים התחביריים והפועל, המשולבים בספר, מוצגים בגישה תקשורתית, טבעית ומדורגת ומלווים במשימות ובפעילויות להעשרת ההוראה. הספר רואה אור לאחר התנסות ממושכת בכיתות לימוד.

מנחת שי לר' ידידיה שלמה נורצי הוא חיבור העוסק בצורתן, בניקודן ובמסורתן של תיבות המקרא כסדר הכתובים, ומטרתו לברר וללבן את גרסאות המקרא בענייני כתיב, ניקוד וטעמים, ולקבוע את הנוסח המבורר והנקי משגיאות. החיבור נדפס לראשונה במנטובה באמצע המאה הי"ח (מחברו חי כמאה שנה קודם לכן) ומאז חזר ונדפס במקומות שונים, לרוב בחלקים, ולעולם בצמוד למהדורות של חומשי התורה, של חמש המגילות או של חלקי המקרא. החיבור משמש היום לנזקקים לו על פי הנדפס במקראות גדולות (דפוסי וילנה / ורשה / וינה וצאצאיהם), שבהם הובאו החלקים המתאימים אחרי כל ספר מספרי התנ"ך. גם היום נחשב החיבור מורה דרך בענייני הנוסח ומשקף פסיקות חשובות בדרכי הכתיבה והקריאה במקרא. חוקרים ולומדים הנזקקים לו ומכבדים את הכרעותיו. זאת אף על פי שנוסח החיבור כמות שהיה לפנינו (בעיקר במקראות גדולות) נדפס בשיבושים רבים, וחלק גדול מן הניקוד והטעמים שסימן מחברו שונו בו או הושמטו, ובכך נמנעת הבנת העניין ולעתים גם משתבשת עד כדי היפוך כוונת המחבר.

ספר זה מעין ספר המשך הוא לקודמו, מנהג אשכנז הקדמון , שראה אור בהוצאת מאגנס (מהדורה שלישית תשס"א). מטרתו לתאר את יסודותיו ההיסטוריים והספרותיים של סידור התפילה האשכנזי הקדמון שבידינו, הלא הוא 'מחזור ויטרי' בן המחצית הראשונה של המאה הי"ב, את מקורות ההשפעה המרכזיים שלו, את שלבי התפתחותו במאות הי"א עד הי"ד ומקצת היבטים ייחודיים של סגנון התפילה הציבורית, של מנהגיה ושל הליכות בית הכנסת כפי שרווחו בקהילות ישראל בגרמניה ובצרפת בימי הביניים. יסודות אלו והתפיסות העומדות ברקעם שונים שוני מהותי מאשר בסגנון התפילה הגאוני-בבלי-ספרדי המקביל, שלא כפן הטקסטואלי של התפילה, שבו רב המשותף לשתי המסורות. חלקו הראשון של הספר עוסק בכל אלה באופן כללי, וחלקו השני מבקש להדגים מקצת היבטים אופייניים אלו, ואחרים שלא נסקרו בחלק הראשון, באמצעות ניתוח משווה ומפורט של כמה פרקי תפילה ומנהגיה באשכנז לעומת מסורות שרווחו באזורי תרבות אחרים.

שנים רבות עמדה חנה ארנדט במרכזו של ויכוח סוער: הביקורת הקשה שהטיחה בציונות, ופרסום ספרה מעורר המחלוקת 'אייכמן בירושלים' בשנת 1963, הובילו לשלילת דמותה ויצירתה בקרב הציבור הישראלי והיהודי. אסופת המאמרים חנה ארנדט בירושלים מבוססת על הרצאות בכנס הראשון שנערך בישראל שבו נדונו דמותה ויצירתה מתוך גישה פתוחה וביקורתית. מורכבות זהותה היהודית והגרמנית של ארנדט; מחויבותה האישית לציונות ולמדינת ישראל בצד הביקורת נגדן; כתביה אודות הטוטליטריות, הנאציזם ומשפט אייכמן; קשריה עם אינטלקטואלים בני המאה העשרים מגרשם שלום עד מרטין היידגר; יחסיה האינטימיים והעמוקים עם התרבות הגרמנית; וכתביה אודות מחשבה ופילוסופיה מדינית בעיצומה של חוויית המאה העשרים – כל אלה הם חלק מהסוגיות המגוונות הנידונות בספר. בספר חנה ארנדט בירושלים חברו יחדיו חוקרים מן השורה הראשונה מישראל, מגרמניה ומארצות הברית כדי למלא חלל בחקר דמותה ויצירתה של חנה ארנדט. מאמריהם המגוונים מצביעים על האקטואליות של הגותה בעצם ימינו אלה, ומראים כי עבודותיה וכתביה נוגעים גם כיום הן בבעיות קיומיות המאפיינות את החיים בישראל הן בפרדוקסים של הזהות היהודית בישראל ובעולם.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

הכתב האלפביתי – מיסודות תרבות המערב – נבט וצמח על אדמת ארץ כנען, ומכאן התפשט ברחבי העולם העתיק. בעסקנו בכתבי יד עתיקים אנו מדלגים על המחיצות שבין הזמנים ומתקרבים אל הכותבים מימי קדם, שהתגוררו בארץ הזאת ובארצות השכנות. הכרת הכתב העתיק מגלה לנו שלמרות המרחק הכרונולוגי והטכנולוגי, מבחינות רבות לא היו הקדמונים שונים מאתנו. ידיעתנו את ראשית תולדותיו של האלפבית, התפתחותו ותפוצתו, הולכת וגדלה עם פרסום הכתובות והתעודות המתגלות חדשות לבקרים. הספר שלפנינו מהווה סיכום מצב המחקר, המבוסס על הנתונים העומדים לרשותנו כיום. הספר מיועד לקורא העברי המשכיל המתעניין בתולדות הכתב, מקורותיו והתפתחותו.

אתיקה של תחום פעילות כלשהו של החיים האנושיים היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה באותו תחום. עיסוק בהתנהגות הראויה בתחום אנושי כלשהו הוא מטבעו עיסוק בתחום הזה עצמו, בזהותו, במה שמשותף לו ולתחומים אחרים ובמה שמבדיל בינו לבין תחומים אחרים. הספר מבואות לאתיקה פותח דלתות אל תוך עולמות האתיקה. שתי הדלתות הראשונות מזמינות את הקורא אל תוך המרחב הכולל של עולמות האתיקה. המאמר הראשון, מאת פרופ' אסא כשר, עורך הספר, מציג את התמונה המושגית הכללית של אתיקה מקצועית. מאמרו של פרופ' יצחק זמיר פורש תמונה כללית של היחסים בין מרחב האתיקה לבין עולם המשפט. כל אחת מהדלתות הבאות פותחת בפני הקורא עולם מסוים של אתיקה מקצועית: בחינוך – פרופ' נמרוד אלוני; במחשוב – פרופ' שיזף רפאלי; בעסקים – ד"ר אביבה גבע; בפוליטיקה סביבתית – פרופ' שלמה חסון; בפסיכולוגיה – פרופ' גבי שפלר; ברפואה – פרופ' שמעון גליק; בתקשורת – פרופ' מרדכי קרמניצר וד"ר יעל סימונדז-יועז. כל מאמר מביע נקודת מבט מסוימת, תפיסה של המחבר בדבר התחום שלפניו ובדבר האתיקה שלו. הקורא יוכל ללמוד על האתיקה של כל אחד מהתחומים בין אם הוא מזדהה עם נקודת המבט שממנה נכתב המאמר ובין אם לאו. הספר יוצא לאור מטעם המרכז לאתיקה בירושלים הפועל במסגרת משכנות שאננים בחסות הקרן לירושלים. המרכז לאתיקה לקח על עצמו להרחיב את ההכרה, להעמיק את ההבנה ולשפר את הרמה בתחומים שונים, בעולמות אתיקה מגוונים.

The articles in this volume originated, in large part, as papers presented at a conference convened by the Melton Coalition for Creative Interaction in December 2014 at the Hebrew University of Jerusalem. The Melton Coalition is a consortium of the three Melton Centers established over the years by the visionary philanthropist Samuel Mendel Melton: at the Jewish Theological Seminary, the Hebrew University of Jerusalem and the Ohio State University. The conference was devoted to the various forms of interaction that obtain between the oral and the textual modes of discourse in Jewish history and contemporary Jewish life. Some of the essays dwell on oral and textual media in historical context – while others place more emphasis on the contemporary educational implications of the phenomena under discussion. All the essays in this volume articulate patterns of oral and written discourse that can greatly enrich our knowledge of both the history of Jewish culture and the theory and practice of Jewish education.

כיצד נוצרו ונשתמרו חיים חברתיים המבוססים על שיתוף פעולה? בעיה זו היא אחת הסוגיות הגדולות שהעסיקו את חוקרי האבולוציה מאז דרווין. אחד ההסברים הראשונים שהוצעו היה בררה ברמת הקבוצה: קבוצות שהפרטים החברים בהן משתפים פעולה מגדילות את סיכוייהן לשרוד כקבוצות. הועלו גם הסברים אחרים, כמו הסבר ברמת הפרט שעל פיו בסופו של דבר יוצא הפסדו של האלטרואיסט בשכרו: הוא זוכה לעזרה מנעזריו לשעבר בעת מצוקה, או נעשה בעל סטטוס גבוה בחברה, ולכן עולים סיכוייו למצוא בת/בן זוג. הסבר נוסף הוא ההסבר ברמת הגֵן: אף שפרט העוזר למקורביו מוריד את כשירותו הישירה, הנמדדת במספר צאצאיו, הוא מעלה את שכיחותם של גנים זהים לאלה שלו באוכלוסייה. כל אחד מההסברים טוען למרכזיות או אף לבלעדיות – לבכורה תאורטית – בשאלת האבולוציה של האלטרואיזם. הספר הוא תרומה מקורית ורב-תחומית בחקר האבולוציה של השיתופיות. הוא מאפשר דיון מחודש מנקודת ראות רעננה וביקורתית בבעיות קלסיות בביולוגיה אבולוציונית ובפילוסופיה של הביולוגיה, ומעלה שאלות מרתקות הקשורות להיסטוריה ולסוציולוגיה של הביולוגיה ולקשר המורכב שבין מדע לערכים. ספרה של אילת שביט דן בהסברים השונים לשאלת האבולוציה של האלטרואיזם, ובאופיו של תהליך ההכרעה בין ההסברים האלה בקרב חוקרי האבולוציה. המחברת מנסחת את אופי הבעיות והכשלים השכיחים בקרב החוקרים בתחום זה, מנסה לעמוד על שורשי הסיבות לכשלים אלו ובעקבות התובנות הללו להציע כיווני מחשבה שיאפשרו להימנע מהם בעתיד. ספר מרתק לכל מי שבמתעניין בטבע שמאחורי האמרות הידועות על טבע האדם (מתוך ההקדמה של פרופ' ימימה בן מנחם ופרופ' חוה יבלונקה).

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית פרופ' חגי כנען

לא נראה סוף למלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסית בין אתונה לספרטה, שהחלה בשנת 431 לפסה"נ וכבר מלאו עשר שנים להתחוללותה. טְריגַיוֹס, אזרח אתונאי שמאס במלחמה, מחליט להגיע לאולימפוס ולשוחח על כך עם האל זאוס. בהגיעו לשם הוא לומד שהאלים עזבו את האולימפוס והשאירו את זירת ההתרחשויות לאל המלחמה, והלה כלא את אלת השלום במערה. טריגיוס משחרר את אלת השלום מכלאה, משיב אותה לאתונה וחוגג את תוצאות השלום בחגיגה עליזה ובכלולות עם אחת מבנות לווייתה של האלה. במחזה אחר של אריסטופאנס, האכארנים, השיג הגיבור דיקיאוֹפּוֹליס שלום פרטי לעצמו בלבד. ב השלום טריגיוס מבקש ומצליח להשיג שלום לכלל היוונים. המחזה השלום הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 421 לפסה"נ וזכה במקום השני. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.

Le 17 juin 1940, l’écrivain français Jean Guéhenno prit une double résolution après avoir entendu la déclaration radiophonique du maréchal Pétain annonçant aux Français la fin des combats et la demande d’armistice: tenir un journal, mais ne rien publier tant que durerait l’occupation allemande. Le récit de cette période trouble parut en 1947 sous le titre éloquent de Journal des années noires. Si le livre a été quelque peu oublié, la formule, par contre, est passée à la postérité. Dans l’esprit de Guéhenno, elle signifiait que ces années-là furent un tunnel, sinon un cauchemar: noires pour les victimes civiles et militaires disparues; noires pour les errements et les égarements des élites gouvernant la France; noires encore et surtout pour le déshonneur infligé à la conscience historique d’une grande nation; l’envers des Lumières, lesquelles se confondaient pour lui avec l’idée qu’il se faisait de la France.

בספר בין לאומיות לאמנות מוצגת היווצרותו של שדה האמנות הפלסטית בישראל על רקע התהליכים הפוליטיים של בניית האומה. בהשוואה למקומות אחרים התהליך שהתרחש בישראל מציב לפני החוקרים אתגר ייחודי. מתוך שדה האמנות הפלסטית שהחל לצמוח בשנות העשרים של המאה העשרים יצאה התביעה לנתק את האמנות הזאת מכל שיקול חיצוני לה – בכלל זה השיקול הפוליטי-לאומי – והיא הלכה והתחזקה והגיעה לשיאה עם הקמת קבוצת 'אפקים חדשים' בשנת 1948. בתביעה זו היה משום ביטוי לסתירה לכאורה בין העשייה האמנותית ובין הנסיבות ההיסטוריות של גיוס חברתי והסתגרות פוליטית-תרבותית לעת זו של בניית האומה והקמת המדינה. במוקד הספר שתי שאלות: אילו תנאים היסטוריים-חברתיים אפשרו לתביעה האמנותית ולתביעה הפוליטית להתקיים זו בצד זו? מה היו נקודות ההשקה בין תחומי העשייה בחברה הישראלית באותם ימים? המחברת בונה את ההסבר מנקודת ראות בין-תחומית: מאפייניו של שדה האמנות מובהרים באמצעות מושגים סוציולוגיים. השדות בחברה פועלים למען עצמם, שדה שדה והגיונו. ההתחברות ביניהם מובנת מתוך אימוץ דרך הביקורת ההדדית ובהצלבת הסוציולוגיה עם תולדות האמנות. כך זוכה הלאומיות להגדרה גמישה ורחבה יותר. לקורא מתברר שבפרויקט הלאומי פועלת מקהלה רבת קולות. התביעה האמנותית לאוניברסליות ולאוטונומיה אמנותית, שלכאורה הייתה לא לאומית או לאומית קלושה, קוטפת את פרי הישגיו של הפרויקט הלאומי.

בספר זה בוחן גדעון שמעוני את אופייה של האידאולוגיה הציונית וסוקר את תולדותיה בהיקף ובשיטתיות חסרי תקדים בספרות ההיסטורית. הוא מציג את הציונות כתופעה של לאומיות על רקע המודרניזציה של היהודים. במלאכת מחשבת המשלבת דיון בהקשר ההיסטורי עם ניתוח תמטי עקיב, שמעוני מתחקה אחרי מקורותיה של הציונות ומתאר את הסתעפותה הרעיונית המגוונת למן התחלותיה ועד הקמת מדינת ישראל. לאור תאוריות בדבר התהוות הלאומיות בכלל ועל סמך קשת רחבה של מקורות ומחקרים הוא מגדיר את הציונות מקרה מובהק של לאומיות אתנית. מובא כאן תיאור מרתק של המפגש בין דחפים קיומיים ובין רעיונות שצמחו גם בקרב רבדים של האינטליגנציה היהודית המודרנית באירופה וגם בקרב מנהיגי הציבור הדתי-מסורתי – הוא המפגש שהוליד את הציונות. שמעוני, האמון על ניתוח היסטורי שיטתי, נוקב ובהיר, דן כאן ביסודות הרעיוניים של כל זרמי הציונות – הציונות הכללית, הציונות הדתית-לאומית, תנועת העבודה לזרמיה והרוויזיוניזם. כמו כן נידונות שתי שאלות מכריעות שעדיין לא באו על פתרונן והן מעסיקות את החברה הישראלית עד עצם היום הזה: השפעותיה של האידאולוגיה הציונית על עיצוב הזהות החילונית של היהודי המודרני וזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל. בזכות הגישה השקולה וחסרת הפניות ובזכות מהימנות הדיון תורם ספר זה תרומה ייחודית וחיונית לחקר הציונות בימינו.

מה היו יחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות? האמנם לפנינו מלחמת מעטים נגד רבים, כפי שמקובל לחשוב? שאלות אלו נדונו ביום עיון שבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית קיים בדצמבר 1999. המשתפים היו תמימי דעים שדיון ביחסי כוחות אסור לו להצטמצם למניית מספרי הלוחמים וכי חובה לתת את הדעת על שורה של משתנים נוספים. עם זאת, יש חשיבות גם למספרי הלוחמים. לגבי מלחמות יהודה המקבי הושמעו הערכות מנוגדות, ואילו לגבי מלחמת העצמאות, שררה הסכמה רחבה שאין לקבל בצורה גורפת את התפיסה של ניצחון המעטים על הרבים. בקובץ הנוכחי מתפרסמים לראשונה מסמך מטכ"לי משנת 1952, ומחקר של יהושע בן-אריה שנערך בענף היסטוריה בצה"ל בשנת 1955. משותפת להם המסקנה שמבחינת מספרי החיילים אין לדבר על ניצחון המעטים על הרבים במלחמת העצמאות. כן מתפרסמים כאן מאמרים המתבססים על הרצאות ביום העיון: מאמריהם של בצלאל בר-כוכבא וישראל שצמן על קרבות יהודה המקבי; של בני מוריס ועמיצור אילן על הערכת יחסי-הכוחות במלחמת העצמאות; של אייל נווה ומרדכי בר-און על הבנייתו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי על יחסי-כוחות אלה והדרכים האפשריות להמחשת העובדות בספרי הלימוד; של שמריה בן-פזי, משה ארנוולד ונמרוד הגלעדי על שלושה מקרי בוחן: צפת, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, והמושבה רחובות. מסתו של יוסף הלר הל מרכזיות מוטיב 'מעטים מול רבים' בחשיבתו של דוד בן-גוריון מרחיבה את היריעה שנפרסה ביום העיון.

הכרמל של פון מולינן הוא מלאכת תרגום, עריכה והוספת הערות ונספחים רבים לספר המונומנטלי Beiträge zur Kenntnis des Karmels מאת הגרף אברהרד פון מולינן (Graf Eberhardt von Műlinen) , חוקר ודיפלומט שוויצרי , שראה אור בלייפציג בשנת 1908 בהוצאה הידועה .Baedeker הספר הוא סקר דקדקני ומקצועי של הר הכרמל בראשית המאה העשרים והוא אבן-דרך חשובה בתולדות חקר ההר בתחומי ידע רבים: דיאלקטולוגיה ערבית, בוטניקה, זואולוגיה, גאוגרפיה כללית, גאולוגיה, אקלים, אנתרופולוגיה, דת, ארכאולוגיה, פולקלור ועוד. עד ימינו אנו לא נכתבו ספרים על הכרמל בראייה רב-תחומית מגוונת וייחודית כשלו. בספר תיאור של הכרמל וחופו מימי קדם ועד העת החדשה; מעין חתך רוחב היסטורי, לשוני, נופי, אנושי וכלכלי של חבל ארץ הררי מיוחד זה, ערב היסחפותו לגלי השינוי הכבירים של הנוף התרבותי לאחר מלחמת העולם הראשונה. יש בו תרומה רבת ערך להכרת ההר בטרם החלו בו תהליכי התיישבות, פיתוח, נטיעה וייעור, ולפני התפתחותה העצומה של חיפה. כלולים בו ערכים שלא יסולאו בפז מבחינת תיאור הנוף, המורפולוגיה, הכפרים, האוכלוסייה, אתרי העתיקות, דרכים ושבילים, מנהגים, אוצר מילים ערבי אובד ומונחים שפסו מן העולם. בשתי המפות המלוות את הספר, מפת הכרמל ומפת מרחב העיר חיפה, מצויים מאות שמות בערבית המקומית שנעלמו מן המפות בנות ימינו של כל נקיק, נחל, שלוחה, כיפה ומעיין, וכל אתר עתיקות ויישוב. השרפה הגדולה בהר הכרמל בדצמבר 2010, שגבתה קורבנות רבים, העצימה את תודעת הכרמל בציבור. ספרו של פון מולינן עשוי לספק את הצמא להכרת תולדותיו ההר ושל הנוף שנחשף בגין האש שאיכלה את היערות והצומח הטבעי. התרגום מלווה בפענוח המונחים, זיהוי האתרים הרבים, והוספת מאות הפניות למחקרים חדשים שהופיעו מאז פורסם הספר ועד ימינו. הספר מוקדש לזכרם של 44 קורבנות השרפה הנוראה שפקדה את הר הכרמל בדצמבר 2010.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

בעקבות ספרו הראשון, מנהג אשכנז הקדמון (הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ב), אשר נועד לתאר את עולם ה'מנהג' המיוחד לאורח החיים ולהוויי קהילות האשכנזים לדורותיהם ולתפוצותיהם, מוסיף ומרחיב ספר זה בתיאור תפיסת המושג הבסיסי 'הלכה' בקרב יהדות אשכנז, הדיון במושג ה'הלכה' מוצג כאן בהרחבה על רקע היהדות הספרדית לענפיה ותפיסתה התלמודית-ההלכתית הקלסית, אשר משמשת נקודת השוואה לתפיסה האשכנזית. הספר עוסק בהבהרת היחס המורכב שבין דרישות המציאות המתפתחת לבין תביעות ההלכה, ובהתמודדותן של קהילות האשכנזים עם הנושא.בשבעה עשר פרקי הספר נותחו בפירוט תריסר דוגמאות מתחומה של ההלכה הנורמטיבית, והודגמה הייחודיות של יישום הלכה זו בקרב האשכנזים לעומת עולמה של ההלכה הספרדית הקלסית. חמשת הפרקים הראשונים מוקדשים לליבון כמה בעיות תאורטיות בהלכה האשכנזית ויישומן.

תורכית של ימינו הוא ספר לימוד המיועד הן ללומדי השפה באוניברסיטה והן ללימוד עצמי. הספר מביא את אותיות הא"ב התורכי והגייתן, דקדוק, תרגילים ופרקי קריאה, ומכשיר את הלומד בו לקריאת טקסטים בתחומים שונים. עוד נכללים בספר שני מילוני עזר בסיסיים, תורכי-עברי ועברי-תורכי, ערוכים בסדר הא"ב.

מטרת הספר היא לסייע בהתמודדות עם המשימה של השימוש במידע בעבודה הטיפולית בשירותי אנוש. הספר מציג עקרונות ושיטות לבניית מערכות מידע קליניות. מערכות אלו, המגייסות טכנולוגיה מודרנית לתמיכה בטיפול, נעזרות במחשבים כדי לאצור מידע הנאסף על ידי העובדים, לעבד אותו, ולהפיק עבור העובדים תוצרים היכולים לתמוך בעבודתם הטיפולית. הספר מכיל ניתוח של צורכי המידע בשירותי אנוש, הדרכה כיצד לעצב היבטים שונים של מערכות מידע, ודוגמאות למערכות שהן פרי פיתוח של המחבר ועמיתיו. בנספח מובאת סקירה של עקרונות המנחים בחירת מחשב ותוכנה הנדרשים לפיתוח מערכת מידע ממוחשבת בשירות רווחה. הספר מיועד לאנשי המקצועות המסייעים - עבודה סוציאלית, סיעוד, פסיכולוגיה, ייעוץ חינוכי, פסיכיאטריה - ולאחרים העוסקים במתן שירותי אנוש. הספר עשוי להיות שימושי במיוחד בשירותים המבצעים תהליך בחינה מחודשת של שיטות העבודה, כולל הכנסת מחשבים או הצטרפות למערכת מידע מנהלית או טיפולית. עם זאת, כל איש מקצוע המחפש דרכים חדשות לשיפור השירות הניתן לפונים ימצא בספר עניין ותועלת.

מאז נכתבה התורה שבעל פה היה הספר לכלי העיקרי שבאמצעותו נשמרה והועברה מדור לדור. כלי זה עבר פיתוחים ושכלולים רבים באלף שנות ההיסטוריה של התלמוד הכתוב. הדרמטי שבהם היה המצאת מכבש הדפוס באמצע המאה הט"ו. המצאה זו חילקה את תולדות ספר־התלמוד לשתי תקופות שוות פחות או יותר באורכן: תקופת כתבי היד ותקופת הדפוס. החלפת הטכנולוגיה של שכפול הטקסט מעלה שאלות על אופני מסירת הידע והתקבלותו: כיצד השפיעה החלפת הטכנולוגיה על תפיסת הידע, על דימויי הידע, על קריאתו, על פירושו ועל עיבודו? דפוס ראשון עוסק ברגע שבו הוחלפה טכנולוגיית מסירת הידע באמצעות בחינה מדוקדקת של ממצא היסטורי חד־פעמי ורב־משמעות. כתב יד ימי־ביניימי של התלמוד הירושלמי, שנוצר במאה הי"ג ברומא, התגלגל במאה הט"ו לוונציה ושימש מקור למהדורת הדפוס הראשונה של התלמוד הירושלמי. כתב היד מלא בטביעות של אצבעות מוכתמות בדיו, בסימני מדפיסים ובעיקר באלפי הגהות ושינויי נוסח שסומנו עליו כהכנה לקראת ההדפסה. כתב יד זה, הנמצא כיום בספריית אוניברסיטת ליידן שבהולנד, פותח לפנינו צוהר אל סדנת ההדפס, וחושף את האופן שבו חשבו המדפיסים הוונציאניים על מסורת כתבי היד הימי־ביניימית, על מותה הצפוי בצל ההמצאה הטכנולוגית החדשה ועל משמעותו ההיסטורית של מעשה ידיהם. באמצעות ניתוח מדוקדק של כתב היד מבקש דפוס ראשון לדון בשאלות ההיסטוריות והמתודולוגיות שמציב לפנינו רגע ההחלפה של טכנולוגיית מסירת הידע.

מערכת היחסים בין בני האדם היא נושאו של הספר 'אהבה נזילה'; גברים ונשים בני זמננו, אנשים חסרי קשרים יציבים ובני-קיימא, הם דמויותיו המרכזיות. הספר מוקדש לסיכונים ולחרדות של החיים יחד ובנפרד בעולמנו המודרני. כדי להתמודד עם הכמיהה ליחד ולקיים מערכות יחסים עם אחרים, נאלצים גברים ונשים בחברה בת זמננו לעצב קשרים מזדמנים. כיוון שאין להם קשרים, עליהם לתקשר. אולם בה בעת חוששים להיות קשורים לתמיד. הם פוחדים שמצב כזה יטיל עליהם עול ומעמסה שאין בכוחם ואף לא ברצונם לשאתם, ויגביל באופן קיצוני את החופש שהם זקוקים לו – כדי לתקשר... אין אפוא כל ערובה שהקשרים יתקיימו לאורך זמן. יתר על כן, עליהם להיות רופפים כדי שאפשר יהיה להתירם בנקל, במהירות ובמאמץ מזערי עם השתנות הנסיבות, וחזקה על החברה המודרנית הנזילה שלנו שהנסיבות ישתנו שוב ושוב. השבירות של הקשרים האנושיים והמאוויים הסותרים שהרגשה זו מעודדת - להדק את הקשרים ועם זאת להשאירם רופפים; החרדה לביטחון שמקורה באי-הוודאות של הקיום המודרני ואשר ביטויה הנוקב הוא רוח הרפאים של שנאת זרים, הם הנושאים המרכזיים שהספר מנסה לחשוף ולהבין.

כלכלת העולם הקדום שלפני תקופת יוון ורומא כמעט ולא נחקרה בצורה שיטתית ומקיפה על ידי חוקרים מתחום הכלכלה. יתרה מכך, חוקרים רבים היו בדעה שעולמם של תושבי מסופוטמיה ומצרים הקדומה היה פרימיטיבי ומבוסס על ייצור לקיום בלבד, הכלכלה הייתה מבוססת על יחסים חברתיים של הדדיות, ייצור משותף וחלוקה של מוצרים על ידי השליטים, ולא ניתן היה להבחין במוסדות כלכליים כמו זכויות קניין, שוק, כסף, אשראי ומסחר למטרות רווח. הספר הכלכלה בשחר ההיסטוריה מוכיח שמוסדות כלכליים אלו מילאו תפקיד מרכזי בחיי החברה של מסופוטמיה ומצרים, ומתעכב במיוחד על מסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ. עשרות אלפי מסמכים של סוחרים אשורים קדומים הכוללים מכתבים, חוזים, הסכמים עם שליטים ותעודות על דיונים בבתי דין של הסוחרים – מאפשרים להוכיח את קיום המוסדות ולפתוח צוהר להבנת חיי הסוחרים והתנהלותם הכלכלית. הספר גם מתאר בקצרה את החיים הכלכליים במצרים הקדומה על מרכזיותם של המוסדות הכלכליים של השוק, המחירים והכסף בה.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

במרכז הספר עומד הדיון בתפיסת האלוהות והפולחן המשתקפת בהגות ובחוקה הכוהנית ובתמורות המתגלות בתפיסה זו. בחתימתו הוא מציג את התמורות שהתחוללו בעולמה של הכהונה כניסיון להתמודדות עם המשבר הדתי-חברתי שהביא לנתק בין הפולחן למוסר. הוא בודק את הזיקה שבין פעולתם של היוצרים הכוהניים לחזונם של נביאי הכתב, ובראשם ישעיהו בן אמוץ.

התאטרון, כפי שאנו מכירים אותו היום, שורשיו ביוון העתיקה. בתאטרון דיוניסוס שבאתונה הוצגו המחזות הקלסיים הגדולים: הטרגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס והקומדיות של אריסטופנס ומגדר. שם גם נקבעו המוסכמות הראשונות של התאטרון ומסורות משחק והצגה. משם עשה התאטרון דרכו לשאר חלקי העולם היווני, לרומא ולאימפריה הרומית, תוך שהוא מתאים עצמו בנדודיו מארץ לארץ לתנאים חדשים של מקום ותקופה. גם התאטרון של ימינו אינו אלא שלב בהתפתחות זו, שעדיין נמשכת והולכת. גם סוקרטס בעננים הוא אסופה של מסות ומחקרים הדנים בתאטרון היווני והרומי ובמקומו בחיי החברה, בתנאי הצגה והפקה, וכמו כן במבחר מחזות שהוצגו בו – טרגדיות וקומדיות. פרקי הספר מצטרפים יחד לתמונה מקיפה של התאטרון העתיק על היבטיו השונים. חותמות את האסופה ביוגרפיות של המחזאים מן הזמן העתיק, שזה תרגומן הראשון לעברית.

המפגש בין החקלאות היהודית בבריה"מ, המממנים היהודים בארה"ב והשלטון הבולשביקי הוא פרק מרתק בתולדות הקואופרציה היהודית בין שתי מלחמות העולם. ספר זה, הממשיך את מחקרו הקודם של המחבר, מעמיק ומרחיב את המחקר בשני כיוונים. ראשית הוא חושף את המניעים האידיאולוגיים של החקלאות המשותפת ואת חיי היום-יום במושבות יהודיות בעיקר בבריה"מ. הספר עוסק במורשת האידיאולוגית הזו ובביצועה הלכה למעשה בבריה"מ ובמקומות אחרים, בין מלחמות העולם, משלהי המאה הי"ט ועד הקמת מדינת ישראל. נראה בו כיצד פנו יהודים מהשטעטלך, בעזרת הקואופרציה מהעיסוק ברוכלות, בחנוונות ובלופטגעשעפט והפכו להיות חקלאים יעילים. חלקו השני של הספר פורש את סוגיית החקלאות המשותפת בעולם היהודי בתקופה המודרנית. אין הוא חושף לקורא העברי רק את תולדותיה המאלפים של החקלאות היהודית בארבע יבשות, אלא מתקן את הגישה השלילית השוררת בספרי ההיסטוריה כלפי מפעלים אלה. בכך מציע המחבר תיקון למשקל שניתן בספרות המדעית למפעל הציוני בעשורים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל, על פני העולם היהודי. הספר נעזר בשפע התיעוד שנפתח לקהל החוקרים בארכיוני בריה"מ לאחר התפרקותה וחושף תיעוד ופרטים שלא נודעו קודם.

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו בני ישראל לתחנתם האחרונה במסע – ערבות מואב. בתיאור קורותיהם בשלב זה של המסע הוקדשה תשומת לב מרובה להכנות לכניסה לארץ. מסופר על חילופי הדורות בעם ובהנהגה וניתנים חוקים הנוגעים לכיבוש הארץ ולחלוקתה בין השבטים. ניתוח קטעים אלה חושף את האמונות והדעות שרצו המחברים להנחיל לקוראים ואת הרקע ההיסטורי לפעולתם. הניתוח מגלה כי עמדות מגוונות ולעתים אף סותרות מצאו את ביטוין בקטעים שבסוף ספר במדבר, וכי הנושאים העולים בהם היו בעלי חשיבות רבה בתקופת החיבור. המחקר על יצירת התורה נמצא היום במעין מערבולת של דעות והשקפות ונדרשים ניתוחי טקסט יסודיים כדי לבסס עליהם את התאוריות המקיפות בסוגיה זו. הספר על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה לארץ ומקומו בהתהוות התורה הוא ניתוח מסוג זה, ולמסקנותיו יש השלכות על הבנת תהליך חיבור התורה.

תנועת ההשכלה היהודית, שראשיתה בארצות גרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בישרה מהפכה תרבותית עמוקה וחסרת תקדים בעולם היהודי. תנועה זאת קראה לתיקון החברה היהודית המסורתית לפי הערכים המשכיליים, והציבה מנהיגות רוחנית חלופית. בראשית המאה התשע-עשרה החלו להתרקם ברחבי אירופה מרכזים חדשים לתנועה. בין המרכזים המשכיליים הבולטים באימפריה האוסטרית בלט המרכז שהתגבש דווקא בפרובינציה נחשלת שלה, אשר סופחה אליה מפולין כשני דורות קודם, היא גליציה. הודות לגלריה מרשימה של אישים ופעילות ספרותית ענפה קנתה השכלת גליציה את מקומה כאחד המרכזים הפוריים והמשפיעים ביותר של התנועה. קובץ מאמרים זה מבוסס על הרצאות שנישאו בכנס "מגלי טמירין: 200 שנה להשכלת גליציה", שנערך בירושלים בשנת 2013 בסימן זיכרון לראשוני המשכילים בגליציה ולמפעליהם, ומתוך שאיפה להערכה מחקרית מחודשת של השכלת גליציה לדורותיה. הקובץ כולל 23 מאמרים של מיטב החוקרים, המאורגנים בחמישה שערים. מאמרים אלו מציגים את ריבוי פניה של תנועה זו, שנעה בין מגמות לשימור הזהות היהודית באמצעות טיפוח של תרבות יהודית מודרנית בעברית לבין מגמות של ביקורת רדיקלית על אורחות החיים המסורתיים ושאיפה לתיקון יסודי של החברה היהודית.

פרונטינוס היה איש מעשה ואיש ספר. סנטור רם מעלה, מוכשר, מצליח ובעל השפעה, פעל בשירות המדינה תחת חמישה קיסרים: וֶספַּסיַנוּס (79-69 לסה"נ), טיטוס (81-79 לסה"נ), דוֹמיטיַנוּס (96-81 לסה"נ), נֶרוָה (98-96 לסה"נ), וטרַיַנוּס (117-98 לסה"נ). המעשה והכתיבה, התאוריה והעשייה היו כרוכים אצלו זה בזה. יצירותיו, ובמיוחד היצירות ששרדו, מעידות רק על חלק קטן של עשייתו. פרונטינוס כתב ספר תאורטי על אמנות המלחמה שזכה להערכה רבה, אך לא שרד. תחבולות מלחמה הוא ספר המשך מעשי, מעין מוסף, שבא להשלים את ספרו התאורטי, והוא אוסף של מאורעות ותחבולות שנבחרו מספרי היסטוריה של סופרים יוונים ורומים, במבוא לספרו פרונטינוס כותב: " מכלל אלה שהתמסרו להכרת אמנות מלחמה, אני בלבד נתתי דעתי להעלות על הכתב את חוקיה, ולפי שנראה לי שסיימתי את המשימה הזאת כמידת יכולתי, אני סבור שעלי להשלים את המלאכה שהתחלתי בה ולהוסיף סקירה על מעשיהם המחוכמים של מצביאים, מעשים שהיוונים מכנים בכינוי 'תחבולות'. כך יהיו נגד עיני המצביאים דוגמאות של תחכום וראיית הנולד, שיפתחו את יכולתם להמציא וליצור מעשים דומים. מצביא לא יאלץ עוד לירוא פן לא תצלח תוכנית שגיבש, אם יוכל להשוותה לניסיונות אחרים שהצליחו." פרופסור דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

סיפור דינה בת יעקב עיקרו אונס ואהבה, מרמה ונקמה, טבח המוני ובנים הקמים באביהם, דברים שבינו לבינה ועניינים שבין עם לעם. הסיפור מסתיים בשאלה רטורית נוקבת, אבל הוא לא נחתם בפסוק האחרון. הספר ותצא דינה – קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו , עוסק הן בסיפור בבראשית לד והן ביציאת דינה מחוץ לגבולות סיפורה ובואה אל מחוזות עלילתיים אחרים בתורה, בנביאים ראשונים ובספרות בית שני. סיפור דינה אף הוא לא נולד יש מאין, והספר מבקש להתחקות אחר הכתובים שעקבותיהם מצויים במעשה. עושר הכתובים המצויים בשיח עם סיפור דינה מלמד שהרושם שהותיר מעשה זה גדול הרבה יותר מכפי שנדמה, ועל המבקש לעמוד על האחיזה שקנה לו סיפור בספרות המקרא לתור גם אחר הסמוי מן העין.

עשר שנים חלפו מאז העלה מ' גושן-גוטשטיין לפני חברי המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית תכנית להוציא לאור מהדורה של המקרא, אשר תקבל ותשטח לפני המעיין את כל העובדות הידועות לנו על נוסח המקרא והתפתחותו. גלגולים שונים עברו על התכנית משעה שעלתה על הלב, ועם זאת לא נשתנתה המטרה העיקרית: ההדרת כתב היד המסורתי שהוא בחזקת ה'מוסמך' ביותר שמשיגה ידנו יחד עם המסורה שלו, ובצירוף מערכת אפארטים המציעים בעקיבות את כל החומר הטכסטואלי לפי מדוריו, כדי שכל מעיין יוכל לראות לפניו את העובדות במכלולן ולגבש הערכה משלו. משום התפיסה הפילולוגית שביסוד המהדורה לא נכללו באפארטים הצעות לתיקוני טכסט. מן המותר להעיר כי תפסנו את מפעלנו כבעל אופי מדעי בלעדי, ושיתוף צוות חוקרים שהם בעלי השקפות שונות מסמל את שאיפתנו שלא להביא אלא עובדות בלבד. אם מתקבל הרושם שבמהדורה זו מסתמנת שקילה זהירה ואולי אף שמרנית של גרסאות אפשריות, הרי שכך נתגבשה מתוך העמקה בחומר לפי מיטב הבנתנו. שכן הרבה גרסאות המוצעות בספרות המקצועית לא נראו לנו מקוימות על פי ניתוח עובדות. כרך הדוגמה המוגש בזה מציין את סיום הצעד הראשון של עבודתנו. ספר ישעיהו, ראשון הספרים שבמהדורתנו, כבר עובד כולו והתוצאות נרשמו ומוינו – מדור מדור ואלפי פתקאותיו. מחקרי התצפית הכלליים שהם מסד למהדורה כולה נשלמו. נסלל שביל צר אל שקילת המובאות מן המקרא שבספרות חזל, ונבדקו האפשרויות לניצול מקורות אלו למטרותינו בלי שיהיו בידינו מהדורות ביקורתיות של כל אותה ספרות. ואולי זו היתה הקשה שבמשימות, שהרי כאן אי אפשר להתחיל בספר אחד מן המקרא עד שסוקרים את ספרות חזל לרחבה ולעומקה. נשלמה סקירה של כתבי היד העבריים בכלל ושל קטעי הגניזה בפרט – חוץ מן המצויים בברית המועצות – כדי לגבש שיטה להערכתם. נבדקה שאלת המסורת המיוחסת לבן-אשר, ובעית כתר ארם-צובה בפרט. נחקרה שאלת התפתחות הטכסט של הפשיטתא והוערכו כתבי היד הדרושים למהדורה. בעיות התרגומים שיצאו לאור במהדורות ביקורתיות ושהרבו לעסוק בהם – תרגום יונתן והשבעים גרסאות מכתבי יד או אף הוכן חומר למהדורה. לובנו שאלות טכסטואליות ופרשניות מרובות, ומקצתן כבר נדון בשנתון 'טכסטוס', שמערכת המפעל יצרה אותו למטרת בירורים כאלה. כרך זה משקף אפוא את הצעותינו בדבר עריכת החומר למדוריו במהדורתנו, ואנחנו מביאים אותו בפני הקרובים לענין לעיון ולדיון.

זוהי מהדורה עברית שנייה ומורחבת של ספר זה, שמאז יצא לראשונה באנגלית (בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1980) נתקבל בקרב קהילת חוקרי הפילוסופיה בעולם כסולל דרך חדשה בחקר קאנט. הספר מראה כי הרצון המוסרי הבסיסי ("הרצון הטהור") מתרחב אצל קאנט לכדי רצון היסטורי, החותר לעצב מחדש את העולם האמפירי לאור מושג "הטוב העליון בעולם". בכך קאנט בונה שלב שני, תוכני וקונקרטי יותר, בתורת המוסר והמעשה שלו. ספר זה משלים את "קאנט וחידוש המיטאפיסיקה", ספרו הראשון של פרופסור ירמיהו יובֵל על קאנט (בהוצאת מוסד ביאליק), ויחד הם מציעים פירוש מחדש של שיטת קאנט כולה. במרכז הפירוש הזה עומד מושג "האינטרסים של התבונה", שגילוי חשיבותו המרכזית אצל קאנט הוא אחד מחידושיו של יובל. הואיל ואינטרס התבונה אינו יכול לבוא על סיפוקו המלא בתחום הידיעה – יש בו יותר "ארוס" מ"לוגוס" – ראה קאנט צורך לכוון את העודף הזה לתחום המעשה המוסרי וההיסטורי. במהדורה מורחבת זו נוסף פרק חדש, המנתח את תורת המוסר הבסיסית של קאנט במונחי תורת הרצון שלו ומראה כיצד היחס בין מרכיביה השונים של הפעולה המוסרית בא לידי ביטוי ביחס בין הניסוחים השונים של הציווי הקטגורי הידוע של קאנט. המחבר טוען בין היתר שההכרה באדם כבתכלית לעצמה אינה נגזרת מעקרון ההכללה (אוניברסליזציה) של הרצון, אלא היא כבר מונחת ביסודו ומעניקה לו ערך מוסרי.

This volume consists of a critical edition, English translation, and extensive introductory discussion of the Judaeo-Arabic commentaries on Ruth and Esther from the exegetical digest ( Kitāb al-bayān) of Tan ḥ um ben Joseph ha-Yerushalmi (d. 1291 CE), the last known exegete of the “rationalistic” school who wrote in Judaeo-Arabic. Although past scholarship has tended to regard Tan ḥ um’s exegetical contribution as little more than that of a compiler-abridger, our own assessment, as explored in the introduction, is that his role was in fact much more significant. Not only does he display the critical acumen and intellectual independence of a true exegete in his own right, but he also appears to have assimilated - and hence (like Abraham ibn Ezra) mediated into the continuum of Rabbanite exegesis - certain elements of Karaite exegesis, most notably, as developed by the tenth-century Karaite littérateur Yefet ben ‘ Eli, the role of the mudawwin in the composition and transmission of the biblical text .

סמנטיקה מושגית היא ענף חדש ומתפתח של הבלשנות ההכרנית (קוגנטיבית). היא חוקרת קשרי מילים, מושגים, רשתות, תבניות לשון, מטפורות ושדות סמנטיים. בפרק המבוא ימצא הקורא תיאור של ההתפתחויות שהתרחשו בתחום זה בשנים האחרונות. שאר פרקי הספר מתחקים אחרי שישה מושגים מופשטים היוצרים רשת מושגית ומילולית. בחקר יחסי משמעות בין מילים, ניבים, מטפורות בשדה סמנטי יש יסוד בלשי: האם יש משותף לדוקר ,טמא ,מחוספס, אין וגיהינום? כיצד הם יוצרים את שדה השלילות ומה מיוחד לו? האם הדו - משמעות של מצוין (נפלא מול מצוין במפה) קשורה לדו - משמעות של מעריך או של בסדר? ששת השדות של מושגים מופשטים הנפרסים כאן: תכונות ,שונות, שלילות, השתנות ,חלוקה וספירות וערך מתחקים אחרי האופן שבו ביטויי חושים, יסודות ציוריים מטפורות וריבוי משמעות, בונים את מנגנוני ההפשטה של הלקסיקון הלוגי - מושגי. הספר נועד לחוקרים וללומדים בבלשנות המודרנית, בעיקר בסמנטיקה, לעוסקים בפילוסופיה של הלשון, בפסיכולוגיה הכרנית (קוגנטיבית), ולכל מי שיופיה, עושרה ותהליכי התפתחותה של הלשון העברית קרובים ללבו.

הספר כוכב מיעקב מתאר את חייו הקצרים והסוערים של הפילוסוף היהודי פראנץ רוזנצווייג, שחי ופעל בראשית המאה העשרים בגרמניה. רוזנצווייג חידש חידושים הן בתחום הפילוסופיה הכללית הן בתחום המחשבה והחינוך היהודיים, ובני דורנו חוזרים אל כתביו משום האקטואליות שבתשובותיו לשאלות על אודות יהודים ויהדות. בספר דיון ביצירתו המרכזית של רוזנצווייג 'כוכב הגאולה' וביחס בין היהדות לנצרות על פי הגותו. כמו כן מוצגות דעותיו על ההיסטוריה ועל המטה-היסטוריה, על הציונות ועל המפעל הציוני שקרם עור וגידים בימיו.

The second Symposium on Aging in the Jewish World created a forum for discussing four major issues confronting Jewish communities throughout the world: Well Elderly and Early Retirees - The Frail Elderly - The Jewish Family - and intergenerational programs. This volume contains presentations by international experts, background papers by Jewish professionals, and highlights of workshops attended by representatives from Jewish communities in North and South America, Western and Eastern Europe, Australia, South Africa, and Israel. These proceedings identify the common trends and differences in the aging experiences of these communities, offering a window on a Jewish world which is aging more rapidly than any comparable Western population.

בצרפת הצפונית צמח ועלה במאה היא אחד המרכזים היהודיים המפורסמים ביותר באירופה בימי הביניים. תוך זמן קצר הוא הפך למרכז הרוחני היהודי החשוב ביותר באירופה הנוצרית. חכמי צרפת הראשונים בא לדון בהתפתחות זו ולבחון את גורמיה ואת תוצאותיה. מתוארים בו בהרחבה קורותיהם של חכמי צרפת, מפעלם הרוחני והספרותי, דרכם בהנהגת הציבור וחלקם בפולמוס היהודי-הנוצרי. מקום נרחב מוקדש לדיון בזיקתם של חכמים אלה אל מרכזים יהודיים אחרים באותה עת, במיוחד אשכנז וספרד. חכמי צרפת הראשונים דן בפועלם של כמה מגדולי החכמים בימי הביניים ובהם רשי, ר' יוסף קרא ור' שמעיה. הדיון ברשי ובבית מדרשו, על קווי האופי המייחדים אותו, סולל דרך להבנת התפתחותם של חיי הרוח בצרפת ובאשכנז למן המאה היא ועד לתקופת בעלי התוספות. לפנינו חיבור ראשון המסכם תקופה עלומה זו, תוך הסתייעות בכתבי-יד רבים שעדיין לא ראו אור. הספר נועד לחוקר, למורה, לקורא המשכיל ולכל מי שתולדות עם ישראל וחכמת ישראל קרובים אל לבו.

עשרות שנים אחרי שנקבעו גבולות המנדט הבריטי בפלשתינה (א"י) עדיין אין למדינת ישראל טריטוריה מוגדרת וגבולות מוסכמים. מצב בלתי שגרתי זה, והמחלוקת הפנימית בחברה הישראלית על עתיד השטחים שנכבשו ב-1967, הביאו את המחבר לחקור את התפיסות השונות בתנועה הציונית בעניין משמעותם של טריטוריה וגבולות. הספר מתמקד בתקופה שמאז ההכרעה הטריטוריאלית הראשונה ב-1919, כאשר הציגה ההסתדרות הציונית את מפת שאיפותיה בפני ועידת השלום בוורסיי, ועד להקמתה של מדינת ישראל. הוא מציג את 'פולמוס החלוקה' הגדול שהתנהל בתנועה הציונית בעקבות דוח הוועדה המלכותית ב-1937, שהמליץ על חלוקת הארץ, ומנתח את ההכרעות הפנימיות בתנועה בשאלת הטריטוריה והגבולות. מסקנתו היא שהכרעת 1937 וההסכמה לתכנית החלוקה ב-1947 העידו על נכונותה של התנועה הציונית להגדיר אינטרסים לאומיים כברֵרה בין ערכים – גודל הטריטוריה או ריבונות. בררה כזאת קיימת בהכרעות טריטוריאליות רק כאשר הטריטוריה נתפסת ככלי ולא כערך לעצמו. היא רלוונטית גם כיום, כאשר הריבונות מובנת מאליה והערכים המתחרים הם גודל הטריטוריה לעומת שלום.

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ו על הזכות למלחמה , המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

ספר מיכה כולל נבואות של הנביא מיכה ממורשת גת שבאזור לכיש שפעל בין השנים 733—712 לפני הספירה, והוא בן דורו של ישעיהו הנביא. לא כל נבואותיו של מיכה השתמרו, ולא כל הנבואות שבספר הן פרי עטו של הנביא. מחבר הפירוש דן במבוא המפורט לספר בכל הבעיות הקשורות בספר ויחידותיו הספרותיות, ובהשתלשלות אמירתן והעלאתן על הכתב. מחבר הפירוש, פרופ' (אמריטוס) יאיר הופמן מהמחלקה למקרא באוניברסיטת תל אביב שפירש בסדרת מקרא לישראל גם את ספר ירמיה (2 כרכים, 2001). כיהן בעבר כראש בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב. הוא מחברם ועורכם של כמה ספרים ומאמרים רבים בעברית ואנגלית. הפירוש רואה אור בסדרת מקרא לישראל , סדרת פירושים מדעיים למקרא שמחבריהם הם חוקרים נודעים באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל. הפירושים נכתבו תוך ניצול מרבי של מיטב הפרשנות המסורתית היהודית ומחקר המקרא המדעי המודרני, והמקצועות התורמים להבנת המקרא על רקע תרבויות המזרח הקדום, הבלשנות והארכיאולוגיה של האזור ותולדותיו, וחקר הספרות. פירושו של פרופ' הופמן הוא ספר חובה לכל המבקש ללמוד את ספר מיכה ולהעמיק בהבנתו.

האם העלאת מחזה קלסי על הבימה הישראלית משמעה הפיכתו להצגה בעלת אמירה מקומית מעודכנת ורלוונטית? האם הגישה הפרשנית שהבימאי מעניק למחזה תלויה בנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות? הספר מחזאי מדבר עם בימאי , העוסק בהעלאת המחזאות הקלסית בתאטרון הישראלי הרפרטוארי משנת 1973, דן בשאלות אלו. המחברת עוקבת מקרוב אחר מקורות ההשראה, תהליכי היצירה ואמצעי המבע של מחזאים ובימאים ומגלה את המפתח לפיענוח סוד הצלחתן ושרידותן של יצירות מופת מן העבר הרחוק והקרוב. ספר מקורי זה מציע עיון מעמיק ורחב יריעה במפגש התרבויות המתרחש על בימת התאטרון בין הדרמה הקלסית – אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, שייקספיר, איבסן, לורקה, ברכט, בקט ויונסקו - לבין הפרשנות העכשווית של בימאים יוצרים. באמצעות הדיון בהעלאות שונות של אותם מחזות, מודגשת מורכבותו של השיח בין המחזאי לבימאי בהקשר החברתי והפוליטי הישראלי. השפה התאטרונית שגדולי הבימאים של התאטרון הישראלי העניקו לדרמה העולמית הטובה ביותר עומדת במרכזו. בספר נכללים תצלומים רבים מהצגות מכוננות שהועלו על בימות התאטרון הישראלי. מחזאי מדבר עם בימאי עוסק בסוגיות אמנותיות, חברתיות ופוליטיות כאחד, והוא מקור ראשון במעלה לכל המתעניין במתרחש על בימת התאטרון הישראלי בעשורים האחרונים.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

מאפייניה של הפואמה נבחנים בספר זה באמצעות קריאה בפואמות של שלושה משוררים – ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי, ובאמצעות סקירה היסטורית-ז'נרית של המסורת שממנה צמחה הפואמה. השילוב בין שני מהלכים אלה קושר את חלקי הספר לרצף בעל מגמה ברורה: הצגת את תפיסת העולם הגלומה במסורת שהפואמה קשורה אליה בטבורה ותיאור מופשט וקונקרטי כאחד של מאפייניה. פרקיו של הספר מתבססים זה על זה ומציגים התפתחות פנימית ברורה. קריאתם ברצף מתארת מהלך ז'נרי שבמסגרתו חלה תנועה מודרגת מתפיסת עולם נרטיבית לשבירה מוחלטת של נרטיביות ואחדות: את מקומה של הפואמה הצומחת מתוך תפיסת העולם האפית תופסת שירה סדרתית (סריאלית) המבוססת על מודולריות ועל קיטוע. הצורות הפואטיות מתחלפות בגלל שינוי בראיית עולם שאפשר לתארו כתנועה מאחדות לריבוי: מהלך שבו צורה פואטית אחת שבבסיסה האידאי אחדות ונרטיביות מאבדת את מקומה השליט לטובת צורה פואטית חדשה, שבסיסה האידאי הוא ריבוי. שלושת המשוררים שהספר דן ביצירותיהם לא זכו עד כה לדיון מפורט. נקודת המוצא בדיון על הפואמות שלהם היא בירור תפיסת העולם המסתתרת מאחורי הצורה הפואטית, אך מעשה זה מתפתח לכלל ניתוח היצירות והצגת הפואטיקה הייחודית של כל אחד מהם. משוררים אלה הרבו בכתיבת פואמות, והספר משקף לכן גם מהלך מרכזי של יצירתם כולה.

שאלת היחס בין העבר היהודי המסורתי לבין ההווה היא אחת משאלות המפתח במחשבה האינטלקטואלית היהודית מאז 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה ועד לימינו. הספר מלאך ההיסטוריה פורש התבוננות פילוסופית רחבה על השקפת עולמם המטפיזית של חמישה אישים בעלי השפעה מעצבת על מדעי היהדות בישראל: יוסף חיים ירושלמי, עמוס פונקנשטיין, גרשם שלום, ברוך קורצווייל ונתן רוטנשטרייך. השקפת עולם זו שימשה מחד גיסא עוגן ונקודת מוצא ליצירתם של החמישה, ומאידך גיסא הוזנה בהתמדה על ידי מפעלם הפרשני, שעסק בסוגיות הנוגעות לטיבה של היהדות המודרנית ולתהליכי התגבשותה, ובמרכזן: 'חכמת ישראל' וההיסטוריציזם, דמותם של העבר ושל המסורת היהודית, החילון ומעמדו של אלוהים במציאות היהודית שבהווה. סוגיות אלו נבחנות בספר על רקע התבניות המחשבתיות העיקריות שעיצבו שיח המתוח בין תפיסתה של המציאות היהודית המודרנית כקרע מן העבר והמסורת לבין גישה הטוענת לרציפות והמשכיות, חרף השינויים וההתפתחויות שזימנה המודרניות לקיום היהודי. הספר יצא בשפה האנגלית במקור.

הספר שלפנינו שייך בעיקרו לתחום הדמוגרפיה של ארץ ישראל, אך לא רק דמוגרפים מקצועיים ימצאו בו עניין – כל שוחרי ידיעת הארץ וקורותיה במאות התשע עשרה והעשרים יוכלו להפיק ממנו מידע מעניין רב בכמה וכמה תחומים. גם מבחינה מחקרית הספר חורג מתרומה דמוגרפית גרדא וגולש הן למדעי החברה הן למדעי הטבע. החוט המקשר בין נושאיו המגוונים הוא הגישה הגאוגרפית, המספקת את ההסבר לעובדות ולתהליכים הנדונים כאן. תפרוסת האוכלוסייה, מקורותיה, ההגירות ויעדיהן, שיעורי הריבוי, ועל הכול השונות בצפיפות התושבים בחלקי ארץ ישראל ומשמעותה ליישוב היהודי – כולם מעוגנים בדיון גאוגרפי המשלב גורמי טבע וגורמי אנוש. מבחינה מדעית החידוש בספר זה הוא השימוש בשנתונים ובמפקדים עותמאניים לשם פיענוח התהליכים הדמוגרפיים בעשור שקדם לראשית ההתיישבות היהודית, וגם שיטת התחימה המרחבית, החיונית לבחינתם של מקורות המידע. המקור הבסיסי הוא שנתון משנת 1870 לערך. הוא מכיל רשימה של בתי האב בכל כפרי הארץ שהיו מוכרים באותה תקופה. אחת המסקנות העולות מהניתוח כאן היא שצפיפות האוכלוסייה הערבית הממוצעת באזורים שבהם התגבש המאחז היהודי לאחר מכן (ב-1882) הייתה כשליש מן הצפיפות שאפיינה את ליבת היישוב הערבי. מסקנה נוספת היא שבניגוד לדעה המקובלת, ההתפתחות החקלאות היהודית אפילו בסוף תקופת המנדט הבריטי לא גרמה למחסור משמעותי במשאבי הקיום של הכפר הערבי.

הוויכוח על עתידם של השטחים, ההתנחלויות והיחסים עם הפלשתינים מעסיק את החברה הישראלית למן שנות השבעים של המאה העשרים יותר מכל נושא אחר, והתנועות הפוליטיות גוש אמונים ושלום עכשיו מילאו תפקיד חשוב בשיח בנושאים אלו. בספר נבחנים האמצעים ששימשו כל אחת משתי התנועות בניסיונן לעצב את דימוי השטחים כ'שלנו' או 'לא שלנו'. בתוך כך מודגש תפקידו של זיכרון קולקטיבי בהפיכת המרחב לעתיר ערך ומשמעות, למשל כפי שהוא מתבטא בטקסים, בהנצחות, במחקרים מדעיים ובדימויי האויב. פרקים בספר מיוחדים להתנחלויות היהודיות בחברון ובעפרה מכאן ולהנצחת אמיל גרינצוויג ולשינוי במעמדו של הצבא בקרב תומכי שלום עכשיו מכאן. הסיכום בוחן את מעמדן של ההתנחלויות כיום, לאחר שהסכמי אוסלו ואנתפאדת אל-אקצה איימו לנתקן מן החזון שעמד בבסיס הקמתן.

כתב היד של ספר 'פתרון תורה', ילקוט מדרשים בצירוף פירושים על ספרי ויקרא-דברים, שחובר כנראה בסוף המאה התשיעית או ראשית המאה העשירית, והכלול בכי ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Heb. 5767 ,40 יצא לאור כצלמו וכדמותו במהדורת פקסימילי, כחמש עשרה שנים לאחר שההדירו ופרסמו אא אורבך בהוצאת מאגנס. כי ירושלים כולל שני העתקים שונים, שנכרכו יחדיו: דפים 146-1 מחזיקים העתק של מדרש תהלים; דפים 287-147 מחזיקים את ההעתק של ספר 'פתרון תורה' לספרים ויקרא, במדבר ודברים (דפים 147ב 287א), והתחלת העתקה של דרשה בפרסית-יהודית, שהמשכה חסר (דף 287ב). ההעתק של מדרש תהלים כתוב ביד שונה מהיד שהעתיקה את ספר 'פתרון תורה' והדרשה, אם כי שני חלקי כתב היד כתובים בכתיבה מטיפוס אחד. בסופו של ההעתק שלפנינו כתב סופר כתב היד קולופון, כדרכם של מעתיקים רבים בימי הביניים לחתום את מלאכת ההעתקה בכתובת שבה מציין המעתיק פרטים שונים, בצמצום או בהרחבה, המתייחסים לטקסט המועתק, תאריך השלמת ההעתקה ומקומה, שם המעתיק וייעודה של ההעתקה. כתב-יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הקדים מבוא מלאכי בית-אריה.

במילון זה כונסו כמה אלפי קטעים קצרים מתוך עיתונים, כתבי-עת, ספרים ושאר פרסומים שנדפסו בארץ-ישראל ב"תקופת התחייה" - מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד מפלתם של התורכים ונסיגתם מהארץ ב-1918. המשותף לקטעים אלה שהם מכילים מילים אובדות: מילים זרות שעם הזמן נמצא להן תחליף הולם בעברית, כגון פוטוגרפיה, אבטוריטט, פראנג'י; מילים שלא הצליחו לדחוק מילים זרות, כגון בית-ישחק (תיאטרון), ירכתון (פיליטון), נעמני (רומנטי), שחרחוק (טלפון); מילים שמילים מחודשות אחרות באו על מקומן, כגון אבחמץ (חמצן), יציצור (חיידק) ומכושית (פסנתר); וגם מילים המשמשות אותנו כיום במובן שונה לגמרי. כגון בלשן (נואם משובח), גבורה (הספק), חוץ (רחוב), מפסעה (מדרכה) ועצירות (מיתון). כל אלה מילים אובדות הן, אך לאו דווקא אבודות: יהיו ביניהן ודאי כאלה שימשכו את לב הקורא עד שלא יהסס להשתמש בהן גם בימינו. המילון נועד לא רק לאוהבי הלשון, חוקריה ומוריה, אלא גם לכל המתעניינים בתולדות שנות בראשית של ישראל החדשה, הן מפני שיוכלו לחוש בציטוטים הרחבים שבמילון את פעימות רוח התקופה והן מפני שיוכלו להסתייע בו בהבנה נכונה של כתבי אותם ימים. חובבי אנקדוטות תרבותיות ימצאו אף הם במילון זה שלל רב.

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

אמנות הפיוט , יצירתו של המשורר הרומי הנודע הורטיוס (65-8 לפסה"נ), זכתה להערכה ולעיון מתמיד מיום פרסומה ועד ימינו, בימי הביניים וברנסנס, ובכל תקופה ותקופה שהספרות וביקורת הספרות פנו מחדש אל הספרות הקלסית לבחון את שורשיהן. מכיוון שנכתבה רומית (ולא יוונית) היא הייתה המקור הנגיש ביותר לעקרונות הבסיסיים של ביקורת הספרות הקלסית, וגם לאחר שתשומת הלב פנתה ל פואטיקה של אריסטו לא פסק העיון ביצירתו של הורטיוס, לא מעט בזכות איכותה הספרותית-השירית. הורטיוס הוא משורר גדול, ויותר משהוא מחדש הוא מחיה. תרומתו הגדולה היא בהטמעת התאוריות שקיבל מאחרים ובהפיכתן לשירה אמנותית הטבועה בחותמו האישי. הוא נאה קיים את העיקרון שיצירה חייבת להועיל אבל גם להנות – אמנות הפיוט אכן מועילה אך בראש ובראשונה היא מהנה.

While this volume cannot be said to deal comprehensively with all aspects of the fascinating field of Aggadic Studies, it certainly offers variety in the types of material investigated and the methods of enquiry employed. The essays in this book provide historical, literary, and social analyses of the rich rabbinic literature.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

Some have called Canada, the first post-modernist society. Canada is widely acclaimed as a multicultural and immigrant experiment. In this lively collection of essays, Canadian scholars provide a wealth of information and analysis on how those abstractions actually operate in practice. The history of immigration to Canada and the legal decisions, legislation and policies that have created Canadian multiculturalism are succinctly presented. Recent constitutional debates and the 1992 federal referendum focusing on Quebec as a "distinct society" are analyzed. In all cases, the significant roles of Jews and Jewish organizations and the impact on them of those critical events in Canadian national life are dissected. These developments have not been without tensions and controversies. Anti-semitism arose in the provocative Show Boat affair.

יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, ש זכרון דברים ו סוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה. הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.

מועדי ישראל הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית ובחגיגותיהם מתאחדות כל שכבות הציבור בישראל – אם כי אין אחידות מלאה בין השכבות השונות בדרכי החגיגה ובמשמעות שהן מייחדות לסמלים השונים של החגים. מקורם של רוב החגים בתקופת המקרא, אך הידיעות שלנו על דרכי החגיגה בתקופת המקרא מצומצמות ביותר. גיבושם של אורחות החגים ושל סמליהם, כפי שהם מוכרים לנו היום, נעשה בימי הבית השני ובתקופת חכמי המשנה והתלמוד. גיבוש זה נעשה תוך התמודדות עם המקורות המקראיים, על פי מציאות החיים ולאור הערכים הרוחנים של עם ישראל. ספר זה מתאר את דרכי גיבושם של החגים המקראיים ואורחותיהם בתקופת ראשית זו. החלק הראשון מתאר את עקרונות הלוח העברי ואת תולדותיו כיסוד להבנת מחזור המועדים; שני החלקים שבאים אחריו מתארים את מועדי המקרא, שלוש הרגלים ומחזור הימים הנוראים; והחלק האחרון דן בחגים שראשיתם בימי הבית השני – פורים וחנוכה – ובצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית. הספר מיועד לכל חוקר או קורא משכיל שמעוניין להכיר את שורשי התרבות היהודית של ימינו. ספר זה יכול לסייע במיוחד למורים המבקשים להציג את תולדות החגים לפני תלמידיהם.

מטרתו של הספר מתמטיקה של בית ספר יסודי היא להרחיב את ידיעות העוסקים במתמטיקה בכיתה ובבית, מהרעיונות שבבסיס המתמטיקה ועד לאופן הוראתה, ולהעניק להם יכולות לקשר בין נושאים, להבדיל בין עיקר לטפל, להסביר תופעות במגוון דרכים, לבחור דוגמאות טובות, לזהות ולתקן שגיאות נפוצות ולפתח חשיבה ביקורתית. האופן הבהיר, היסודי והמובנה שבו מושגות מטרות אלה הופך את הספר נכס לא רק למורים, אלא גם להורים ולכל מי שמעוניין להבין את המתמטיקה שלמד בצעירותו מנקודת מבט בוגרת ולהיחשף ליופי הטמון בה. ספר זה - שהוא השני מבין שני חלקים - עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות ד-ו, ובהם כפל וחילוק של מספרים רב-ספרתיים, סדר פעולות החשבון, מספרים ראשוניים ושברים ( חלק א, בהוצאת מעלות , עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות א-ג, ובמרכזו מספרים ומנייה, ארבע פעולות החשבון, השיטה העשרונית ומושגי יסוד בגאומטריה). מדבריו של פרופ' אברהם הרכבי, מכון ויצמן למדע: ספרו של פרופ' רז קופרמן מציג את התכנים המתמטיים של כיתות היסוד בבהירות, בפשטות ובעומק רב. מחבר הספר - מתמטיקאי ומורה דגול - פורש את הרעיונות הגדולים של המתמטיקה של בית הספר היסודי בסגנון קולח ונעים לקריאה, ומחדיר בקורא את חוויית ההתפעמות מהמובן מאליו ומהתחכום והיופי הגלומים במתמטיקה יסודית. מתמטיקה של בית ספר יסודי הוא מורה דרך ומשאב חיוני לכל מורה ולכלל העוסקים והמתעניינים בחינוך המתמטי בבית הספר היסודי

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

המאמרים והעבודות בספר חיים של אמנות הם מחווה והוקרה לפרופ' חיים פינקלשטיין, מייסד המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקר בעל שם בינלאומי של הסוריאליזם, היסטוריון של אמנות, אוצר ויוצר. אמנים, אוצרים, מבקרים וחוקרים מציגים בו התייחסויות שונות לפנים המגוונות במפעלו של פינקלשטיין ולחיי האמנות בישראל. הספר נפתח במאמרה של קטרין קוג'מן-אפל המתאר את פועלו של פינקלשטיין, ויש בו שלושה חלקים: אמנות מודרנית באירופה, אמנות בישראל, צילום וקולנוע. כל אחד מהחלקים מואר ומאויר מכיוונים שונים: מחקר אקדמי, אוצרות ויצירה אמנותית. על אמנות מודרנית באירופה, תחום הקרוב במיוחד לפרופ' פינקלשטיין, כותבים רות מרקוס, רות איסקין, זיוה עמישי-מייזלש, אסתר לוינגר ומילי הד. בחלק המוקדש לאמנות ישראלית מוצגות עבודותיהם של בועז טל ומנשה קדישמן ובמופעיה השונים דנים גליה בר אור, גדעון עפרת, רות אופק, אבישי אייל וחיים מאור. החלק השלישי, המוקדש לצילום ולקולנוע, מרחיב את היריעה מן האמנות החזותית וגבולותיה המסורתיים לאופקים נוספים של התרבות הוויזואלית. ומשתתפים בו סטיבן שרוט, שוקה גלוטמן ויאיר גרבוז. אסופת המאמרים ועבודות האמנות שבספר מצטרפים לשיח האינטלקטואלי המתמיד המתקיים בין היוצרים, האוצרים, החוקרים וסביבתם.

הספר סוקר בתמציתיות אך בביקורתיות את הזרמים המרכזיים בתולדות המטה-אתיקה במאה העשרים: האינטואיציוניזם, האמוטיביזם והפרסקריפטיביזם. בחלק האחרון דן ג'פרי וורנוק, שהוא מחשובי הפילוסופים של המוסר באוניברסיטת אוקספורד, באותם יסודות שהוזנחו בתורות אלה ובעיקר בשאלת התנאים התוכניים בהגדרת תחום המוסר. בדיון זה חורג המחבר מעמדתו הביקורתית ומציע כיווני פתרון לבעיות שאליהן נקלעו התורות המטה-אתיות הקודמות. מבוא: דוד הד

ברוך שפינוזה, מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל לא קיבל מרות. בשנת 1656 הוחרם בידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. בספרו מאמר תיאולוגי-מדיני , שנתפרסם בשנת 1670, דורש שפינוזה מהמדינה חופש המחשבה, לשם קיום עצמה, ומעמיד את השכל כקנה מידה עליון של הדת וכתבי הקודש. מאמר תיאולוגי-מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר קצר על אלוהים , האדם ואושרו ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף הערות: חיים וירושובסקי

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הספר החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה עוסק בתחום חינוכי שבו העשייה רבה ודינמית ואילו המחקר והכתיבה האקדמית על אודותיו מועטים. הספר מקיף את תחומי החינוך הבלתי פורמלי מתקופת היישוב עד ימינו על היבטיהם התאורטיים והמעשיים. נדונות בו דיסציפלינות שהחינוך הבלתי פורמלי מבוסס עליהן, כמו הפילוסופיה החינוכית, הסוציולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה החברתית והחינוכית, הפדגוגיה וההיסטוריה. נוסף על כך, הספר מקיף את תחומי העשייה העיקריים של החינוך הבלתי פורמלי. מתוארות בו מסגרותיו הארגוניות העיקריות והפעילויות המתקיימות בהן הן במסגרות החוץ-בית-ספריות: תנועות נוער ומוסדות חינוך קהילתיים ופנימיתיים - הן במסגרות התוך-בית-ספריות - חינוך חברתי, פעילויות מחוץ לתכנית הלימודים ומיזמים ופעילויות שמשרד החינוך יוזם כגון הפרויקטים "מחויבות אישית", "מסעות בני נוער לפולין" ו"קהילה הוגנת". הספר מיועד למורים ולסטודנטים המתמחים בתחום החינוך הבלתי פורמלי באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות להכשרת מורים בישראל. ימצאו בו עניין אנשי חינוך וכל מי שתחום החינוך קרוב ללבו.

"לוק לא היה הראשון שכתב בזכות הסובלנות הדתית. אולם פנייתו הייתה הנרגשת ביותר, הישירה ביותר ובעלת העצמה הרבה ביותר… איגרתו של לוק הניעה את הדורות הבאים לאמץ לעצמם את רוח הסובלנות בענייני הדת. היא עדיין מהווה חלק מהותי של האידאל הדמוקרטי הליברלי וחורגת מעבר לזמן חיבורה." 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק 1967. "לשתי האיגרות על הסובלנות הדתית חשיבות רבה מבחינה היסטורית שכן הייתה להן בשעתן תהודה גדולה והן השפיעו השפעה ניכרת על שניים מענקי הדור ההוא: ברוך שפינוזה ופייר בייל. חשיבותן אינה היסטורית בלבד והן מאירות פנים אחדות מן המכלול המורכב והסבוך של סוגיית הסובלנות… דיונו הבהיר, המרוכז והקריא, החריף והאירוני לעתים, והסובלני תמיד, של לוק מעורר אותנו לעיון מחודש בזכות הסובלנות הדתית על סוגיה, שהיא גם סוגיה מרכזית מאוד לחיינו, בעיקר בעיר ירושלים שבה התפרסם לראשונה תרגום זה." יעקב גולומב, 'פתח דבר' "אם כי לא בחל ברשמים רטוריים, לוק שאף בעיקר להשיג 'סדר ובהירות'. כתוצאה מכך, לשון ה'איגרת' הולמת את התנגדותו של מחברה ל'להט תאולוגי' ואת אמונתו המוצהרת ש'השיטה היחידה הנכונה להפיץ את האמת היא לצרף למשקל הטיעונים השכליים את האנושיות ואת הרצון הטוב." ריימונד קליבנסקי, 'הקדמה' (עמ' 35)

הספר משרטט את דיוקנו של בעל החיים המסמל, יותר מכול, את הצלחתה של שמירת הטבע בישראל. תמצאו בו תשובות לשאלות שאף לא ידעתם לשאול על היעל: מה בין צבי ליעל ומה ביניהם לאיילה? למה הזכר נושא קרנים ענקיות ומה מיוחד ברגליו? היכן ניתן לצפות ביעלים ברחבי הארץ ולמה הם צמודים לצוקים? כיצד הם מצליחים להתקיים במדבר? מיהם אויביהם? מהן המסגרות החברתיות של היעלים ומהו מחזור חייהם? תמצאו בו גם תשובה לשאלה המהדהדת בספר איוב: "הידעת עת לדת יעלי סלע".

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

קיסר אתיופיה היילה-סלאסה היה אחת הדמויות המרתקות והמסתוריות של המאה העשרים: "מלך מלכים" שמשל כנראה יותר מכל שליט אחר בימינו; אדם קטן גוף שכולו עוצמה, אכזר ונדיב, סגפן וראוותן; פוליטיקאי קטנוני ומדינאי שנטל חלק באחד הצמתים החשובים של תולדות האנושות – המאבק במוסוליני. הוא היה סמל גאה לשחורי עור באשר הם ומנהיגה של אפריקה, אך גם מי שהותיר את ארצו בפיגור; הוא בנה כוח בנכלולי חצר ביזנטינית, אך מיליונים סגדו וסוגדים לו כבן אלוהים. הוא היה מהפכן צעיר וריאקציונר מזדקן; "מלך ציון", "אריה יהודה" שביקש בשעתו הקשה מקלט בירושלים, ובגד בישראל בשעתה הקשה. הוא שלט ללא מצרים אך סופו בדידות והשפלה, רצח וקבורת חמור. טיים מגזין בחר בהיילה-סלאסה "איש השנה בעולם" (1935), ולאחרונה (2011) שיבץ אותו ברשימת "25 האייקונים הפוליטים" בתולדות המין האנושי. נלסון מנדלה: "חשתי שבאתיופיה אבקר את מכורתי שלי, אחשוף את השורשים של מה שעשה אותי אפריקאי. לפגוש את הקיסר עצמו היה בעיני כמו לחי צ ת יד עם ההיסטוריה".

אוסף הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבנה בשנות המנדט בירושלים במטרה לאסוף, לרכז ולשמר את אוצרות הרוח של העם היהודי ולמלא תפקיד חברתי ואידאולוגי כסמל להגשמת הציונות ובתהליכי בניין אומה. בתל אביב ריכזה העירייה והעבירה לרשותה את עיזבונותיהם ואת אוספי ספריהם של סופרים ומשוררים כחיים נחמן ביאליק ואחד העם, שפותחו לספריות ציבוריות עירוניות. ההסתדרות הכללית הקימה ספרייה מרכזית וסיפקה שירותי ספרייה להתיישבות העובדת, ובכך תרמה להגשמת מטרות פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות של בניין חברה סוציאליסטית. בעת ובעונה אחת עם תהליכי הבנייה, האיסוף, הריכוז והשימור של מורשת היהדות בארץ ישראל, פעל שלטון הרשע הנאצי בגרמניה במגמה להשמיד את התרבות היהודית ולהכחיד את זכרה באמצעות שריפתם והשמדתם של אוצרות רוח יהודיים, טיהור אוספי ספריות גרמניות מספרות יהודית, ופיזור ופינוי אוספים יהודיים לגטאות ולמחנות ריכוז. יחד עם זאת פעלו הנאצים גם לאבטחתם ולשימורם של אוספים וספריות יהודיות שלמות לצורך מחקר עתידי שנועד לתרום בדיעבד ללגיטימציה של השמדת עם ישראל ומורשתו. בשני שעריו של ספר זה מתועדים ומתוארים תהליכים מנוגדים, לעתים קוטביים -בנייה והריסה, איסוף ופיזור, אבטחה והשמדה, קיבוע וניוד ביזה ורסטיטוציה - שהופעלו על אוספי ספרים וספריות בעלי תוכן יהודי ובבעלות פרטית וציבורית. השער ראשון - ספריות ואוספי ספרים בתקופת המנדט הבריטי - עניינו תהליכי הבנייה וההקמה של מערכת הספריות בארץ ישראל. השער השני - גווילים נשרפים ואותיות פורחות - עוסק בהרס, החרמה וביזה של ספריות יהודיות באירופה ובמאמצים להצלת שרידיהן והעברתן לירושלים לאחר השואה. בחלק האחרון של הספר ימצא הקורא תעודות ארכיוניות שרובן מתפרסמות כאן לראשונה והן מעניקות גיבוי לפרקי הספר.

From Noah to Abraham, is the second in a series of comprehensive commentaries on the Book of Genesis that the late Professor Umberto Cassuto had planned as part of a magnum opus embracing the whole Pentateuch and also the Book of Psalms. The present work is rich in original insights and scholarly illuminations that make it an invaluable guide to the Bible student – be he an erudite scholar or just a well-read lay enquirer – irrespective of the opinions he holds with regard to the Higher Critical doctrines.

הסדרה: "ספרות יידיש" יוצאת לאור ע"י החוג ליידיש של האוניברסיטה העברית ירושלים. מטרתה להגיש לסטודנט ולקורא המשכיל טקסטים נבחרים לקריאה ולעיון. הספרים יוצאים לאור בצירוף מבוא ומילון, שבו מתורגמים לעברית ולאנגלית מילים וביטואים שאינם מצויים במילוני יידיש המקובלים.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

ספר זה מקבץ מבחר מתוך חיבוריו של יעקב (קובי) מצר שבהם נבחנו נושאי כלכלה וכלכלה פוליטית בתקופת המנדט ובמדינת ישראל בהקשרים השוואתיים מגוונים. רוב החיבורים פורסמו לראשונה בבמות שונות (כתבי עת וספרים ערוכים) בשפה האנגלית. כינוסם בלבוש עברי תחת קורת גג אחת נועד להגדיל את זמינותם לקוראי העברית שמתעניינים בהיסטוריה של הארץ הזאת על מורכבותה רבת הפנים. בספר תשעה פרקים שנחלקים לשלושה שערים: בשער הראשון ארבעה פרקים, שבהם מוצגים ונבחנים במבט השוואתי רחב המאפיינים הכמותיים העיקריים של כלכלת המנדט על שני משקיה האתניים-לאומיים - היהודי והערבי. בשער השני שלושה פרקים, שבהם נדונים היבטים של כלכלה פוליטית אתנית-לאומית בנושאי התיישבות וקרקע בתקופת היישוב ובמדינת ישראל בפרספקטיבה בינלאומית משווה. בשער השלישי שני פרקים, שעניינם עלייה ודפוסי תעסוקה של יהודים כיחידים: פרק אחד מתעד את מאפייניהם הסוציו-דמוגרפיים של העולים לארץ בעשור הראשון למנדט ובוחן אותם בהשוואה להגירה הבינלאומית בת הזמן; הפרק האחר דן בדפוסי תעסוקה עצמית ( self-employment ) בקרב יהודים בתפוצות ובארץ במאה העשרים.

In Judaism of the Second Temple Period , Flusser examines the influence of apocalypticism on various Jewish sects. He states that the teachings of Jesus, while reflecting first and foremost the views of the sages, are also influenced by Jewish apocalypticism. Examining the Essenes, their effect on Hebrew language, the split of sects, and much more, Flusser's collected essays offer an important source of study for any Dead Sea Scrolls scholar.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

"שופנהאור כמחנך מכיל את תמציתה של הפילוסופיה הניטשיאנית המוקדמת... מרבית הנושאים של חיבוריו הראשונים נידונו כאן מחדש." ואלטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט , 1982, עמ' 147 "שתי המסות שלפנינו, שהם הדיונים השלמים היחידים של ניטשה בשאלות חינוך, עוסקות בקשר המהותי החייב לשרור לדעתו בין חינוך לתרבות. החינוך הנכון על פי ניטשה הוא מטעם התרבות ולמענה. על כן, חובה על כל מחנך וחניך שהחינוך ההומניסטי עדיין יקר לליבו, לקוראן ולנסות וליישם את לקחיהן בכיתתם ובבית ספרם." יעקב גולומב , "הקדמה", עמ' 1

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

בצד התרגום הארמי הרשמי לנביאים, המכונה 'תרגום יונתן', הילכו בקהילות ישראל תרגומים ארמיים נוספים. תרגומים אלה, המצויים רובם ככולם בכתבי יד, מכונים במחקר המודרני 'תוספתות תרגום', באשר יש בחלקם הרחבות מדרשיות. מקורן של 'תוספתות התרגום' עמום: אפשר שהן חלק מתרגום ארצישראלי שלם לנביאים, ואפשר שהם תרגומים לפרקי הפטרה בלבד. הספר מכיל אוסף של מאה וחמישים קטעים, בעלי אופי דיאלקטי מגוון, שנתלקטו מתוך למעלה ממאה כתבי-יד ודפוסים ראשונים.

מתוך עדותה של תרז גולדשטיין, עוזרתו של עמנואל לוינס ב- ENIO (Ecole Normale Israélite Orientale) , שהדפיסה את כוליות ואינסוף , כמו גם את עיקר יצירתו של לוינס בשנים 1953--1980 "אם היה קשה לפעמים להבינו, הרי זה משום שהמחשבה שלו הייתה מהירה יותר מהדיבור. גם כתב ידו היה חפוז, ולעתים קרובות קשה לפענוח. אילו ראיתם באילו טיוטות נכתבו כוליות ואינסוף וחירות קשה! על גבי מעטפות, בשולי פנקסי הזמנות או על כל פיסת נייר נקייה. לא פעם היה עלי להפוך את הדף לכל הכיוונים כדי למצוא את סוף המשפט. הוא כתב בעט הנובע שלו – לא במילוי, זה התייבש מהר מדי! הוא כתב הרבה, תיקן בלי סוף, מחק, גזר, הדביק קולאז'ים. הוא חדל רק כאשר הכתוב ביטא את מחשבתו בדייקנות. הוא היה נותן לי את כתבי היד שלו, הייתי מדפיסה אותם, אבל הוא מעולם לא היה שבע רצון ממעשה ידיו. יום אחד הוא העז לשאול אותי אם אני סבורה שזה טוב! מצאתי בכתיבה שלו מין מקצב מוזיקלי, מטרונום. כששמעתי את המקצב הזה בעת שהדפסתי, בעת שחזרתי וקראתי את הכתוב, ידעתי שזה טוב, ידעתי שהוא סיים, שהוא לא יוסיף לתקן עוד. אמרתי לו: עכשיו זה מוזיקלי, זה טוב." דבריה של תרז גולדשטיין לקוחים מנאום שנשאה במרכז הקהילתי-יהודי של פריז ב-23 בינואר 2006, במסגרת הכנס "מאה שנים עם לוינס: הומניזם למען העתיד", וכן מריאיון שערכה עמה ז'ואל הנסל באוגוסט 2009. כוליות ואינסוף היא אחת מפסגות היצירה של עמנואל לוינס (1995-1906) ומאבני היסוד של המחשבה הפילוסופית במאה העשרים. הספר מתווה נתיב המוביל מן האגואיזם – או ה"אתאיזם" – של הסובייקט הבודד אל שבירתו בדמות היחסים עם הזולת ועם פניו – שבהן מתגלה האינסוף. לוינס מתאר את השהות בְעולם של הנאה ועבודה, את היחס אל ה"נשי" ואל הילד, ואת המתח הקיים בין אתיקה לפוליטיקה. הוא מנהל דיאלוג ביקורתי עם אבות הפילוסופיה המערבית: אפלטון, דקארט, הגל, ברגסון, רוזנצווייג, בובר, הוסרל והיידגר. הספר תורגם לעברית על ידי רמה איילון, ומצורפת לו הקדמה מאת ד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. עריכה מדעית: ז'ואל הנסל

כיצד באמת צייר מונה את הסדרות שלו? עד כמה השפיעו כתבי קאנט, גתה ורוסו, ודברי הביקורת של בודלייר וזולא, על אמני המאה התשע עשרה? הידעתם שרנואר היה גם תאורטיקן של אמנות? מה היו המגבלות החברתיות שאתן נאבקו האמניות מוריסו וקסאט? כיצד באו חיי האמנים לידי ביטוי ביצירותיהם ? הספר שער לאמנות המודרנית בא לענות על שאלות אלה ורבות אחרות באמנות המאה התשע עשרה – כור מחצבתה של האמנות המודרנית – מאה רבת תהפוכות הן בתאוריות על האמנות והן בהגותם של פילוסופים וסופרים שאתם ניהלו האמנים שיח פורה. באמצעות תאוריות אלה נבדקות הנחות היסוד של שלוש התנועות שהתפתחו בו־זמנית בראשית המאה: האידאליזם ששלט באסכולה הנאו־קלסית הניכר בציוריהם של דויד ואנגר; הסובייקטיביות של האסכולה הרומנטית שהתגלתה בנופים של פרידריך וטרנר, ביצירות מלאות ההבעה של גויא ודלקרואה ובפיסול של רודן; וכן ההתבססות של האסכולה הנטורליסטית על החיים בהווה הנראית בנופים של קונסטבל וקורו ובדמויות של מילה וקורבה. תנועה זו התפתחה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה לאימפרסיוניזם באמנותם של מאנה, דגה, מונה ורנואר. ניתוח מגוון הסגנונות שפיתחו סרה, סזאן, ון גוך, גוגן, רדון ומונך בסוף אותה מאה חותם את הספר . הטקסטים שבספר מאירים באור חדש את יצירות האמנות שהן שער לאמנות המודרנית. הדברים תורגמו לעברית – לרוב לראשונה – תוך שמירה על סגנון הכתיבה של מחבריהם . לכל פרק נלווים מבוא והערות הסבר . ספר לאמנים, לחובבי אמנות, למורים ולתלמידים.

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים ב טעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט. מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס

בשנת 1931 פרסם קורט גדל מאמר מהפכני – מאמר שקרא תיגר על כמה הנחות בסיסיות שעליהן התבסס עד אז חלק ניכר מהמחקר במתמטיקה ובלוגיקה. הארץ הלא נודעת Terra Incognita שגילה מוכרת כיום כאחת התרומות הגדולות להתפתחות החשיבה המדעית. זהו הספר הראשון המציג בפני הקורא הנאור שאיננו מומחה הסבר קריא של הרעיונות העיקריים והתולדות הרחבות של משפט גדל. הוא מציע לכל אדם תרבותי, בעל גישה אוהדת ללוגיקה ולפילוסופיה, הזדמנות לספק את הסקרנות האינטלקטואלית ביחס לנושא שהיה חסום בפניו עד כה.

מסע פנים-חוץ מציג גישה חינוכית בין־תחומית, ארגז כלים ומערכי שיעורים שפיתחה המחברת בנושא החינוך היצירתי: שילוב אמנויות בהוראה ובחינוך. הגישה פותחה מתוך ניסיון רב שנים בשדה החינוך, ומערכי השיעורים הועברו לסטודנטיות ולסטודנטים להוראה במכללת סמינר הקיבוצים. הספר מיועד לנשות ואנשי חינוך העוסקים בהדרכה, בהוראה ובהכשרת מורות ומורים. החינוך היצירתי ושילוב אמנויות בהוראה מאפשרים ללומדות וללומדים לצאת למסע דו־כיווני: פנימה אל עצמם, והחוצה אל הטקסטים התרבותיים והאקדמיים. הספר מתאר תהליך חניכה באמצעות צבע, גזרי עיתון, דבק ופלסטלינה, ובשילוב מדיטציה, כתיבה, קריאה והמחזה, בידיעה שהמורות והמורים לעתיד חשוב שיתנסו מקרוב במעיינות היצירה. "מדובר בפנינה חינוכית. זהו ספר מאוד לא שגרתי עם המון הבנה פדגוגית, יצירה מאוד מעניינת, המבוססת על חוכמת השטח והרבה ניסיון." - פרופ' ענת זהר, ביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.