סיפור חייה של א' (27) הוא מטלטל ורווי קשיים, אבל טומן בחובו גם תקווה, כי למרות כל האתגרים ובזכות נחישותה, הצליחה א' לבנות את עצמה בעשר אצבעות.
קראו גם:
היא בת אמצעית למשפחה בת שלושה ילדים, הוריה התגרשו כשהייתה בת ארבע בגלל אלימות במשפחה, ושנתיים התגוררה עם אמה, אחותה ואחיה במקלט לנשים מוכות. עד כיתה ו' לא הייתה לה מסגרת חינוכית קבועה, ולדבריה, איש לא טרח לבדוק אם היא פוקדת את בית הספר או לא. איש גם לא שם לב שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב.
"בסופו של דבר כשסיימתי את לימודיי בכיתה ו', פניתי בצורה עצמאית לגורמי הרווחה של הרשות המקומית במקום מגוריי כדי שיוציאו אותי מהבית של אמא שלי".
מהיכן שאבת את הכוחות לפנות בעצמך אל רשויות הרווחה?
"הבנתי שאמא שלי עובדת הרבה שעות כדי לפרנס את המשפחה. היא גם הייתה צריכה לטפל באחותי ובאחי שסבלו ממחלות רקע שונות והייתה צריכה לפרנס בדוחק את המשפחה. כשהייתי בת 12 הבנתי, לאחר שהסתובבתי הרבה מחוץ לבית, שאני לא יכולה להמשיך במציאות הזו שבה אני חיה".
א' היא אחת מכ־270 צעירים וצעירות המוגדרים צעירים הנמצאים במצבי סיכון מרחבי הארץ, כולל מאזור הנגב, שהשתתפו באחרונה במחקר שנערך באוניברסיטת בן־גוריון עבור פורום ארגוני צעירות המלווה נערות במצבי סיכון. מטרת המחקר הייתה, בין היתר, לבחון את התמודדותן של נשים צעירות במצבי סיכון עם אתגרים שונים בדרך להשתלבותן בעולם התעסוקה.
"השתלבות בעולם התעסוקה היא משימה קריטית עבור בניית עתיד של צעירים וצעירות", מציינת עורכת המחקר, ד"ר תהילה רפאלי מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון. "אלה שגדלו או שהם חסרי בית, גדלו בפנימיות, משפחות אומנה או נשרו מבית הספר, מוגדרים מי שנמצא במצבי סיכון. המחקר מצביע על כך שנשים צעירות במצבי סיכון מתמודדות עם אתגרים נוספים בדרך להשתלבותן בעולם התעסוקה, גם בהשוואה לצעירים הנמצאים במצבי סיכון, מה שמהווה מחסום קריטי לתהליך השתלבותן בחברה".
תלויה רק בעצמה
סיפורה של א' משקף נאמנה את המציאות הזו. "היה לי נורא כאשר החברות שלי בגיל ההתבגרות סיפרו לי על תוכניותיהן ללמוד בבית הספר התיכון, ואני אז עוד לא ידעתי לקרוא ולכתוב", היא מספרת בגילוי לב. "למזלי, העבירו אותי למשפחתון והמשפחה שניהלה את המקום דאגה לי כאילו הייתי הבת שלהם. שם לימדו אותי לקרוא ולכתוב והם נלחמו עליי בבית הספר כדי שאקבל הזדמנות שווה. הרגשתי אז הרבה יותר טוב עם עצמי. הרגשתי סוג של שווה. מצד שני, התקוממתי ששפטו אותי בלי שבכלל הכירו אותי".
בהמשך, עברה א' לכפר נוער בדרום הארץ ושם, לדבריה, היא ממש פרחה. "שם לא הכירו את העבר שלי", היא מציינת. "כדי לממן את השהייה שלי ואת הוצאות המחייה שלי באותו כפר נוער עבדתי במשק החקלאי של המקום. מימנתי בעצמי את השהות שלי שם. במקום לצאת הביתה, למשפחה, נשארתי לרוב בכפר, כולל בחופשות ובחגים. בסופו של דבר סיימתי את הלימודים בהצטיינות ועשיתי בגרות בממוצע של 100. פתאום הבנתי מה אני שווה. הכל עשיתי בעשר אצבעות".
ואולם, אחרי שנה של שירות לאומי עם נוער בסיכון בעכו, המציאות טפחה על פניה. א' הבינה שאין לה לאן לחזור, וכשהיא רק בת 19, היא הבינה שהיא נאלצת לדאוג לעצמה, כולל פרנסה ומקום מגורים. א' עברה למרכז הארץ והתחילה לעבוד בכמה מקומות עבודה כדי לממן את מחייתה, כולל דמי שכירות. נוסף על כך היא מימנה בעצמה את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה.
הכל כדי לשרוד
אבל לא קלה הייתה דרכה העצמאית בעיר הגדולה. נוסף על בעלי דירות שניצלו את תמימותה והחתימו אותה על חוזי שכירות דרקוניים ומעסיקים שהלינו את שכרה, היא חוותה גם לא מעט הטרדות מיניות.
"לפני משבר הקורונה עבדתי בבר שכונתי", מספרת א'. "יום אחד הגיע למקום בחור שיכור ואמר לי שבמקום להזמין אוכל הוא רוצה להזמין אותי בשבילו. הוא התנהג אליי בבוטות ותפס אותי במותן. כשהלכתי וסיפרתי את זה לבעל הבר, הוא אמר לי שאני צריכה להתעלם ממקרים כאלה אם אני עדיין רוצה להמשיך לעבוד במקום. הרגשתי ממש לא בטוחה, ואז הוא הראה לי את הדרך החוצה ואמר לי לא לבוא יותר".
זו לא הייתה הפעם היחידה שא' נפלה קורבן להטרדות מיניות. "במקומות עבודה נוספים הפנו אליי הצעות בעלות אופי מיני. אני לא נותנת לזה משקל", היא אומרת ומוסיפה, "אני חיה בסוג של הדחקה במקרים האלה כל זאת רק כדי לשרוד. אם אתן לזה מקום לאף אחד לא יהיה אכפת שאהיה מובטלת".
זו ודאי תחושה קשה.
"אני מרגישה כמו רבים כמוני שאנחנו בעצם שקופים, ושאם ביום מן הימים אמצא את עצמי כאם חד־הורית או אישה מוכה, אז יגידו שהכתובת הייתה על הקיר. עד גיל 18 רשויות המדינה דואגות לך, אחרי זה אומרים לך 'שלום' ואתה נתון לגורלך".
לעבוד בפחד
גם ע', צעירה בשנות העשרים לחייה, חוותה לא מעט הטרדות מיניות במקומות העבודה שעבדה בהם. "בבית הקפה שבו עבדתי היה לקוח שממש הטריד אותי", היא מספרת. "יום אחד הוא עקב אחריי כשהלכתי הביתה. איך גיליתי את זה? אחרי יום הוא אמר שהוא יודע היכן אני מתגוררת. הייתי בהלם. לאחר חצי שנה המעסיק שלי רצה להעסיק אותו בבית הקפה, ואז ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שלא יעשה זאת. סיפרתי לו על ההטרדות כלפיי וציינתי בפניו כי אותו אדם אובססיבי כלפיי".
המעסיק נענה לבקשה שלך?
"בכלל לא. הוא אמר לי שאין לו ברירה והוא חייב שיהיו לו עובדים. אז ביקשתי ממנו שלא ישבץ את אותו אדם באותה משמרת שלי. זה לא עזר. הוא שיבץ אותו פעמיים יחד איתי באותה משמרת. פחדתי שהוא יעקב אחריי בלילה לאחר סיום המשמרת. המעסיק גם לא שוחח עם אותו אדם כדי להעמיד אותו במקום, המשיך להעסיק אותו וגם לשבץ אותו יחד איתי באותה משמרת. הייתי צריכה לעזוב או להמשיך לעבוד בפחד".
במה בחרת?
"העדפתי לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר, אבל גם שם חוויתי מקרים דומים. באחד ממקומות העבודה, המנהל רצה להתקרב אליי. הוא ידע שאני חייבת לעבוד במשמרות כדי לממן את עצמי. הוא ביקש ממני שניפגש בים, ולא הסכמתי. אז הוא השאיר אותי עד שעות מאוחרות במקום העבודה ולא נתן לי משמרות טובות. הוא נהג לבקש שאשאר איתו ושאבלה איתו עד סוף המשמרת, כשהוא יודע שאין לי ברירה והוא יודע את זה שאני צריכה כל שקל ושאני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי. הרגשתי שזה לא יעזור. אני תמיד זאת שאפשר ללחוץ עליה ושאני אכנע".
ע' ממשיכה ומספרת על מסכת ההטרדות. "הבוס שלי שמע איך עובד אחר מטריד אותי ולא עשה עם זה כלום. הבוס שלי אף פעם לא חשב להתערב. באיזשהו שלב אני חושבת שעזבתי בגלל זה. נמאס לי לעמוד בסיטואציה הזו. יש גם הרבה ניצול בכל מיני מקומות והרבה אנשים לא הולכים לתבוע, כי אין לנו משאבים לתבוע אף אחד. אין לנו יכולת ללכת לבית המשפט ולתבוע מעסיק כי זה ימי חופש שהולכים לפח. אם נגיד את באה ממשפחה טובה שתומכת בך, ויהי מה, ויש לך מי שיכול לעזור לך בכל מצב, אז מן הסתם לא תישארי שעות נוספות כשמאיימים עלייך".
בלי גב
המציאות הקשה שא' וע' מתארות היא לב ליבו של מחקרה של ד"ר רפאלי שממצאיו מתפרסמים בימים אלה.
"הצעירות שנטלו חלק במחקר התייחסו להצעות לא נאותות שקיבלו במקום העבודה הכוללות גם הצעות למין תמורת טובות הנאה או כסף", מציינת ד"ר רפאלי. "הצעירות ציינו כי במקומות העבודה מזהים את מצבן הייחודי, כנעדרות עורף משפחתי וכנעדרות משאבים, וזה מנוצל לרעה על ידי המעסיקים. כך למשל, כאשר מנהלים או אנשי צוות במקום העבודה יודעים שהצעירה זקוקה לעבודה כצורך קיומי ואינה יכולה לאפשר לעצמה להתפטר, הם יכולים לפגוע בתנאי העבודה שלהן, לקצץ שעות, לפגוע בשכרן או לתת להן משמרות לא רצויות. יתרה מזו, גם במקרים של הטרדה מינית הם יודעים שהצעירה לא תתלונן כדי לא לסכן את מקום עבודתה".
המחקר מתמקד אומנם בצעירות וצעירים מכל הארץ, אבל היו ממצאים מיוחדים שמאפיינים את מי שמתגורר ועובד באזור הנגב?
"נכון שהמחקר הוא תמונת ראי של כל הארץ, אך לא מן הנמנע שהמציאות קשה וחריפה יותר באזור הנגב בגלל המצב הסוציו־אקונומי והדמוגרפי של האזור הזה. חשוב גם לציין ששתי תוכניות שאמורות היו לתת מענה לצעירות ולצעירים במצבי סיכון באזור הנגב נסגרו במהלך השנה האחרונה. מדובר בתוכנית אחת במכללת ספיר שנתנה מענה ליותר מ־800 צעירות ונסגרה בחודש מאי שעבר ותוכנית נוספת של משרד הרווחה וארגונים פילנטרופיים שנסגרה בחודש אוקטובר".
מהן ההשלכות של סגירת תוכניות כאלה?
"העובדה ששתי התוכניות הללו נסגרו בעיצומו של משבר הקורונה רק פוגעת בעיקר בצעירות ובצעירים במצבי סיכון. הם חווים אבטלה בשיעור גבוה ביותר. הם נפגעו בלי שניתן להם מענה. הרבה צעירים חזרו הביתה בעקבות הקורונה. לאותם צעירים בסיכון אין לאן לחזור. הם נפגעים גם מינית וגם תעסוקתית ונפלטים לרחוב".
לאילו תובנות הגעתם בעקבות המחקר הייחודי הזה?
"המחקר מצביע על כך שיש לצעירות חלומות רבים בתחום התעסוקה ועל מנת לממש אותם הן צריכות ליווי, הכוונה ותמיכה אשר יכולים להיעשות בין השאר גם בליווי של מנטוריות. עם זאת, נראה כי החלומות שלהן צרים לעולמות התעסוקה בהם הן נפגשות כצעירות במצבי סיכון. עלינו להרחיב עבורן את כר האפשרויות העומדות לרשותן".
נתונים מזעזעים
30 אחוז מהצעירות שהשתתפו במחקר של אוניברסיטת בן־גוריון דיווחו על הטרדות מיניות, כולל הצעות מיניות תמורת תשלום
"הצעירות שהשתתפו בקבוצת המיקוד שלנו דיווחו על הצעות מיניות תמורת תשלום. זה נתון מזעזע", מציינת מנכ"לית פורום ארגוני צעירות, שלי שטרכר־שלו, העומדת בראש 12 ארגונים המלווים נערות במצבי סיכון.
לפי ממצאי המחקר, 33 אחוז מהצעירות שעובדות דיווחו שקיבלו הערות שליליות ו־30 אחוז חוו הטרדות מיניות.
"בעקבות משבר הקורונה והתחרות ההולכת וגוברת למציאת מקור פרנסה קבוצת אוכלוסייה זו, המוחלשת מלכתחילה, נחשפת להטרדות קשות והצעות לניצול מיני בתשלום, מה שחושף את הצעירות למצבי סיכון נוספים. עלינו לנקוט צעדים משמעותיים כדי לעצור את התופעה", אומרת שטרכר־שלו.
עוד ממצאים במחקר מראים של־40 אחוז מהצעירות במצבי סיכון שעובדות יש הכנסה נמוכה או נמוכה מאוד משכר המינימום, ולכ־32 אחוז מהצעירות האלה יש הכנסה בגובה של שכר המינימום.
עוד עולה מהמחקר כי 48 אחוז מהצעירות במצבי סיכון שאינן עובדות חוששות לחוות אפליה על רקע היותן נשים לכשיתקבלו למקום עבודה כלשהו.
עוד ממצא מראה ש־46 אחוז מהצעירות במצבי סיכון שאינן עובדות חוששות לקבל הערות שליליות לכשיתקבלו לעבודה.
