"אם אין פריפריה אין תל אביב״

"היי־טק". צמד מילים שמשגע כל ראש וראשת עיר ורשות מחוץ למרכז. כולם רוצים לחיות את החלום הישראלי על אקזיט, אזורי תעשייה עם ארנונת ביטקוין, תושבים עם משכורות בועה, ולא פחות חשוב - להרגיש כמושיעים המושיטים יד אל העתיד ומביאים אותו אל הכאן והעכשיו.

רשויות הפריפריה מתקשות לאחוז באתגר הזה מכל קצותיו. מצד אחד יתלו שלטים גדולים בכניסה לעיר, ובהם יתגאו בצדק בשיעורי הבגרות הנהדרים ובאליפויות נבחרת הרובוטיקה, אולם איש לא יגיד בראש חוצות כמה מהבוגרים והבוגרות עזבו את העיר לבלי שוב לטובת המקומות שבהם הכל כבר מוכן ומחכה.

או־אז פונים אנשי הרשויות לממשלה וליזמים זוממים, ומבקשים שיבואו אליהם, מתחייבים להרבה, מביאים משקיעים ומענקים ומצליחים לגייס איזו חברה שתגיע. אלא שכאן הבעיה רק מחמירה, שכן מי הם אנשי ההיי־טק? במדינה שבה הרבה מהסטארטאפים מתחילים כבר בצבא, וביחידות מאוד מסוימות, מה הסיכוי של ילדי הפריפריה להגיע אליהם? קלוש למדי.

רק לאחרונה, בעקבות לחץ בלתי פוסק, הסכימו אנשי חיל המודיעין להזיז את המבדקים ליחידות העל־טק לשעות שבהן יוכלו ילדי הפריפריה לקום בביתם ולהספיק להגיע אל המבדקים מבלי לישון ליד שער הבסיס. ויש גם את שערוריית הדרת הקב״א, שבה ילדה בת 18 מ״בית טוב״ קובעת על סמך שיחה קצרה מי איכותי לצבא־טק ומי הבררה לחימוש ומוסכים.

כך נוצר המצב שרוב חברות ההיי־טק בנויות על אנשי המרכז והשפיצים של יוצאי הפריפריה. גם אם החברות עוברות פיזית לפריפריה, עובדיהן כמעט אינם עוברים לגור בה. שכן אין היי־טק בלי הלייפ־טק. כל עוד אין לך חומוס קטוגני, סושיית אספרסו עילי בפיתה ומסעדת בוטיק טבעונית, אף אחד לא יזוז מרצונו.

אם יש מגזר שמחירי הדיור המטורללים במרכז לא מזיזים לו את קצה המקלדת, זה אנשי ההיי־טק. 300 אלף איש שמצעידים את הכלכלה הישראלית קדימה, אך במקביל גם יוצרים תופעת לוואי של בועה ממורכזת שהולכת ודורסת את כל סביבותיה.

כמי שחי ועבד לאורך קו הרכבת במשך שנים, פגשתי מדי בוקר את עובדי החברות שנדדו אל הפריפריה, כשהגיחו מרכבת הבוקר מתל אביב. קל היה לזהות אותם עם התיקים הממותגים ומבט של ״אם רק הייתי יותר נחמד להיא מ־HR היא לא היתה מתנקמת ושולחת אותי לכאן״. אלא שהקורונה שינתה את הרגלי העבודה וצמצמה את שעות ההגעה לחברה, וכיום חלק מהעובדים אפילו לא מבלים את מרבית ימיהם בפריפריה.

כך נוצר לו מעגל מרושע, שבו חברות טק מוציאות שלוחה מהמרכז, זוכות לתמונות נהדרות עם ראשי הרשויות, מרגישות לרגע כחלק מהפרחת שערות בן־גוריון, וכשמתייבשים מענקי העידוד מהממשלה - מתאדות החברות בחזרה אל המרכז כמו היו טכנולוגיה דאשתקד.

מובן שזו הכללה, יש חברות שבאו ונשארו למרות ועל אף. אולם התופעה קיימת והיא עניין להתעניין בו, שכן למרות הרבה מאמצים - עמק הסיליקון הישראלי עדיין זורם קרוב מדי לירקון ולא מתבזר אל מרחבי ישראל.

לכן מסקרן לבחון את ההצלחות של קבוצת תשעשרה, יזמות טכנולוגית שעושה דברים אחרת. במקום להתמקד ב״יבוא״ אנשים מחוץ לפריפריה, היא מתייחסת לאוכלוסייה המקומית כמשאב ולא כמשאבה.

לכל פעילה או יזם חברתי יש רגע של הולדת, כשהמציאות חובטת בו עם ההבנה שעליו מוטלת המלאכה לשנות את העולם. עבור חנה רדו הרגע הזה הגיע בזמן המחאה החברתית של 2011.

רדו הביטה על המחאה מגובה המגדלים של תל אביב, כסמנכ״לית משרד פרסום עם תקציבים של מיליונים וחיי בועה נהדרים. ״הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להסתכל על כל זה מלמעלה. הגעתי להבנה שהעתיד של המדינה טמון בפריפריה. אם לא תהיה פריפריה לא תהיה תל אביב או מדינת ישראל״.

יום אחד נפוצו השמועות בדרום - משרד פרסום מתל אביב פותח סניף במצפה רמון. זה נשמע כמו הנפצה. ״את מי יפרסמו? את האיילים במכתש?״ לגלגו הציניקנים, ״יבואו, ייקחו מלא מענקים ממשלתיים ויעזבו כשיגלו שאין פה אספרסו וסושי״, אמרו מנוסי מכות יבוא ה״אוכלוסיות האיכותיות״.

אלא שעשר שנים אחרי, מקאן־ואלי עדיין במצפה רמון. העיר התמתגה מחדש והפכה למגנט עבור אלו שמחפשים חיי מדבר משמעותיים ברמת הבוטיק. אבל זו היתה רק ההתחלה.

״הזמינו אותי להרצות על יזמות במצפה רמון, ואמרו לי שיש בעיר 19 מנהלות חשבונות שאין להן עבודה! אמרתי שלא יכול להיות, אני פותחת להן מקום״. רדו עזבה את משרד הפרסום והקימה את הראשון במיזמיה, ״מדבר תשעשרה״ במצפה רמון. ״אחרי שפתחתי גיליתי שלא היו אפילו חמש עובדות...״ היא מחייכת. אבל בדרכה, היא הגיעה מהר מאוד אל המספר ועברה אותו.

את המיזם הבא שלה - לב תשעשרה - הקימה רדו בצפת. ״לאחר הרצאה ניגשו אלי שתי נשים וסיפרו שהן מתפרנסות מגמ"חים, ולא יכולתי לישון אחר כך! הלב שלי היה איתן״. רדו הקימה את לב תשעשרה כדי לתת שירותי הנהלת חשבונות מקוונים, וכיום עובדות במיזם כ־30 עובדות מצפת וסביבותיה, רובן חרדיות.
ומאיפה הלקוחות?

״הבאנו אותם. אחד הלקוחות הגדולים אמר שהם חיפשו בהודו ובתל אביב אבל רק אצלנו זה הצליח״.

כי זה יותר זול בפריפריה?

״ממש לא. היו לקוחות שהגיעו ואמרו - חשבנו שזה עשרה שקלים לשעה, כאילו שאנחנו עולם שלישי כי אנחנו בפריפריה, אבל חינכנו אותם. אנחנו יודעות לתת פתרונות מצוינים וכשהם מחפשים להצליח הם באים אלינו. כשיש לך כוח אדם מצוין שאתה מאמין בו, ואתה נותן ללקוחות מענה מצוין, הם גם משלמים בהתאם״.

אבל מאיפה צץ ״כוח אדם מצוין״ בפריפריה?

״בינואר, כשהקמנו את טק 19 בירוחם, גייסנו מהנדס מירוחם. כשמצאנו אותו הוא לא תיאר לעצמו שיש בנגב עבודה שמתאימה לכישורים שלו ולכן הוא לא חיפש עבודה בנגב בכלל. אני תמיד בוחרת לעבוד עם אנשים מקומיים.

"אמרו לנו, לא תמצאו אנליסט נתונים בשדרות, ואין דוברי אנגלית בנתיבות, יש לנו ספר שלם של תירוצים למה לא, אבל אנחנו באות למקום כל יום, מחפשות ומוצאות את הנשים והאנשים הנכונים ובונות את זה, זה לא יעבוד בשלט רחוק״.

ב־2020, בין הסגרים, הקימה רדו את נגב תשעשרה באופקים, הנותן שירותי אדמיניסטרציה מקוונים, וכמה חודשים לאחר מכן הוקם לינק תשעשרה בשדרות, הנותן שירותי דיגיטל לעסקים. יש שיקראו לזה מיד־טק או כמו־טק, אבל בסופו של יום, אם זה מתמשרד כמו היי־טק ועובד כמו היי־טק ועדיין המשכורות טובות מהמקובל בפריפריה, איך תקראו לזה? בואו נתפשר על פרי־טק.

״יש לי ארבע מ"מים שנדרשות להצלחה של כל מיזם כזה. הראשונה, מנכ"לית מצוינת. השנייה - מועצה; אני צריכה שהעירייה תרצה אותי רק קצת יותר ממה שאני רוצה אותה, וככל שרוצים אותי יותר כך אני רוצה אותם. המ"ם הבאה - מבנה מותאם לעשות את הדבר שלנו, והאחרונה - 1.2 מיליון שקלים כדי שהעסק יעמוד על רגליו ויהפוך לבר קיימא בזכות עצמו".

החלום של רדו הוא להגיע ל־19 מרכזים כאלו עד שנת 2025, מה שאומר שלרשויות פריפריאליות נפתחת הזדמנות להקים מיזמים טכנולוגיים שיתבססו ויתפתחו על בסיס כוחות מקומיים, ועל האמונה ביכולות של נשים ואנשים, גם מהפריפריה, לשנות את העולם.