לשונות "נכחדים" בכתב יד קאופמן למשנה
מאת עמנואל מסטיי
בעבור החוקר הבא לתאר את עברית התַנאים כתבי היד של המשנה הם חומר המחקר העיקרי. מוסכם שבאופן כללי כתב יד קאופמן של המשנה עולה באיכותו (כלומר בקרבתו ללשון המקור) על כתבי היד השלמים האחרים ואף על קטעי משנה מגניזת קהיר. בשנים האחרונות הולך ומתברר שאף בתוך כתב יד קאופמן עצמו יש להבחין בין שתי שכבות עיקריות: מסורת הסופר ומסורת הנקדן. העובדה שהסופר והנקדן אינם אדם אחד הוטעמה כבר בראשית המחקר של כתב יד זה, ולמעשה היא ניכרת היטב בכל עמוד שלו, שכן רבים מאוד השינויים ששינה הנקדן בכתיבתו של הסופר. ואולם עומק השוני ביניהם לא הועמד תמיד באור הנכון, ועתה נראה שמסורתו של נקדן כתב יד קאופמן עומדת פחות או יותר במישור אחד עם יתר כתבי היד העיקריים של המשנה (פרמה א, פריז ועוד), בעוד מסורת הסופר היא שכבה לעצמה, קדומה יותר. היא מגלה פעמים רבות צורות לשון ייחודיות שאינן מתועדות בכתבי היד השלמים האחרים ושמקוריותן מבוססת על השוואה לקטעי גניזה של המשנה, לארמית בת התקופה, לסברה הלשונית ולסברה הפרשנית. אשר על כן מסורת הסופר צריכה למשוך את תשומת לבנו ביותר, והמקומות שביטל בהם הנקדן את גרסת הסופר והביא את גרסתו שלו תחתיה הם תמרור בפני החוקר: במקומות אלה מתגלה כמעט תמיד שההבדל בין השתיים – יש לו סיבה ויש בו עניין.
כיצד יכולים אנו לדבר על גרסת הסופר ועל גרסת הנקדן כאילו הן עומדות זו כנגד זו? הרי הנקדן ביטל את גרסת הסופר והביא את גרסתו על גביה! אלא שברוב המקרים אין התיקון מסתיר את המקור. שני מיני תיקונים הם. האחד: תיקונים בגוף הכתב על ידי שינוי האותיות המקוריות לאותיות אחרות או ביטולן בהעברת קו וכתיבת נוסח אחר סמוך להן. בתיקון כזה גרסת הסופר ניכרת היטב. למשל בתצלום שלהלן (מפסחים ה, ב) אפשר לראות את התיקון מ"פטור" ל"פסול", שבא מידי נקדן כתב היד.
המין השני: הנקדן גירר ומחק את גרסת הסופר עד שנעלם הטקסט המקורי מן הקלף, ואת גרסתו כתב על השטח המחוק. כאן האתגר קשה יותר, אך אפשר לעמוד בו לא פעם באמצעות התבוננות מעמיקה בשרידי הכתב המקורי. לעתים כל שנותר הוא רמז קל שבקלים, קצה אות, אך בעזרת סברה ובהשוואה למקורות אחרים ניתן לבסס השערה סבירה באשר לנוסח המחוק. הנה שלושה שחזורים שיש בהם עניין מיוחד: 1. במשנת נידה ז, ב תחת גרסת הנקדן "עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח" (הזהה לגרסת שאר כתבי היד) הסופר גרס "עד שה[ו]א יכול לחזור ולהתלחלח". לממצא זה יש השלכות לשוניות ופרשניות. לשונית – מתברר שהפועל התלחלח, שנודע עד כה בלשון האמוראים ובלשון הפיוט, התקיים כבר בלשון המשנה. פרשנית – המשפט בגרסתו החדשה מחייב הבנה אחרת מזו הנקוטה בתלמוד הבבלי ובפירושי המשנה שנסמכו עליו.
2. במשנת בבא קמא פרק ח מופיע פעמיים פועל המבטא חבלה בידו של אדם: "ק[ט]ע ידו". תחת הטי"ת של הנקדן כתב הסופר (פעמיים!) אות אחרת, והנקדן הוא ששינה אותה לטי"ת. האפשרות הסבירה ביותר היא שגרסת הסופר הייתה "קצע ידו". הנה תצלום בבא קמא ח, ז:
3. במשנת עבודה זרה א, ג באה רשימת ימי חג של עבודה זרה. רוב הפריטים ברשימה מזוהים, אך פריט אחד – "יום גניסיה" – עורר שאלות כבר בימי התלמודים. ניכר שבכתב יד קאופמן הגרסה שונתה, ומוצעת ההשערה שנוסח הסופר היה פלינגנסיה (παλιγγενεσία) – חג "התחייה". מונח זה אינו מתועד כשם חג, אך הוא הולם את הנתונים ההיסטוריים על אודות אמונותיה וחגיה של רומא הפגאנית.
המאמר המלא: עמנואל מסטיי, "לשונות 'נכחדים' בכתב יד קאופמן למשנה: הנוסחאות המחוקות של הסופר, חשיבותן ודרכים לשחזורן", לשוננו עו (תשע"ד), עמ' 79–105
