ניזכר במנגינה: שיחה עם יהלי סובול
ב־7 בינואר, לרגל יום השפה העברית, אירחה המחלקה את סולן להקת מוניקה סקס, יהלי סובול, לשיחת עומק עם ד"ר אורי מור. השניים דיברו על בחירותיו הלשוניות של כוכב הרוק בטקסטים שלו ועל לשון גבוהה ונמוכה, תקנית ובלתי־תקנית, פשוטה ומורכבת. שני קליפים ("אל תנדנד את הסירה" ו"איש קש") הוקרנו, וסובול שלף גיטרה ושר כמה שירים, ובהם "מנגינה" ושירו החדש "כל יום קצת".
את השיחה פתח המנחה מור בשאלה שכל מעריץ ותיק של מוניקה סקס שאל את עצמו בשלב מסוים בחייו: מדוע קימצה הלהקה בגרסאות כיסוי (קאברים). "זה מגיע במידה מסוימת מחוסר ביטחון", הפתיע סובול, "בבית ספר לא נחשבתי זמר טוב, ולקח לי זמן לצבור ביטחון בשירה שלי. אפשר להגיד שאני בא ממסורת של זמרים שלא יודעים לשיר, כמו לו ריד ובוב דילן – שאין להם יכולות טכניות מרשימות של שירה, אבל הם יוצרים גדולים. לכן בשבילי לבצע שיר של מישהו אחר זה כמו לבוא ולהגיד: אני ממש זמר, תשמעו אותי שר את השיר הזה".
מור שאל את האורח אם נכונה הרגשתו שהטקסטים שלו מבטאים שאיפה לברוח משיממון היום־יום בעזרת לשון גבוהה ועמוקה. "בשירים השיממון והפן הדיכאוני באמת מקבלים ביטוי שלא יוצא ביום־יום", הסכים סובול אחרי הרהור קצר, "לא מזמן הוצאתי מהבוידם יומן שכתבתי לפני שלוש־עשרה שנה. בדמיון שלי זאת הייתה תקופה מאושרת – הייתי רווק ובליין, אבל בקריאה התברר לי שבעצם הייתי אומלל. אז אולי זו נטייה טבעית שלי, למצוא את השיממון בכל סיטואציה. אנחנו מבלים את רוב חיינו בשיחות נוראיות, בטלות, על שום דבר, ואם כבר יש שיחה קצת יותר אמתית, אנחנו משקרים בשביל לגמור אותה. זה אולי התפקיד של אמנים – להגיד את הדברים שאנשים לא אומרים". סובול סיפר ששיקולי המקצב והלחן הם ורק הם עמדו לנגד עיניו כשניצל את חירות המשורר ובחר פעם בצורת ההגייה התקנית "בִּמְסיבה" (ולא "בְּמְסיבה" – בשיר "מנגינה") ופעם בצורה הבלתי־תקנית "פצעים וְנְשיקות" (ולא "וּנְשיקות"). לדבריו החריגה מן התקן סייעה לו להקנות ליצירותיו חספוס טבעי.
סובול – איש המילה הכתובה, החתום עד כה על שלושה ספרי פרוזה – נשאל על חיבתו לריבוי משמעויות ומסתורין. חיבה זו אולי אינה מוצהרת, אך היא ניכרת בשיריו. "אני רוצה להתחבר למקום הכי סודי בנפש של המאזין", התוודה, "יש לי למשל שיר שנקרא 'לא יכול בלי זה': 'זה לא טוב, לא ממלא אותי, רק מרוקן אותי, זה לא טוב, אבל אני לא יכול בלי זה, לא יודע למה, לא יודע כמה יהיה מספיק בשבילי' וכולי, וכבר שאלו אותי: נכון זה שיר על סמים? נכון זה שיר על אוננות? נכון זה שיר על אוכל? זה נהדר בעיניי שכל אחד לוקח את השיר למקום שלו, ל'זה' שלו".
ומה ההבדל בין כתיבת מוזיקה פופולרית לכתיבת שירה? – "תמיד אהבתי שירה, מגיל צעיר, אבל המוזיקה הלהיבה אותי יותר. יש לה הרבה יותר כוח. יש משהו משחרר בעובדה שאתה לא משורר. כזמר רוק אם אני רוצה לכתוב דברים מטופשים, נגיד 'נשבר, גלה גלה, באפ שו־באפ', אין שום בעיה. אין מחויבות, אין עול כמו שיש למשורר. אני מרגיש שאני מרוויח משני העולמות, אני קצת משורר בלי האחריות הכבדה של להיות משורר. אחד הדברים היפים ברוק או פופ, בניגוד לשירה, הוא שהשירים יכולים לעבור ליד האוזן, אתה יכול לזמזם אותם, להיתפס למנגינה בלי להיות מודע למילים. המילים הן אופציה – אם אתה רוצה להעמיק בהן אתה יכול, אבל אתה לא חייב. לעומת זאת מוזיקה היא דבר הרבה יותר חזק". סובול סיפר שנשאב מעולם המילים אל עולם המוזיקה, וכשהוא יוצר הוא מתחיל דווקא במוזיקה, ורק אחרי כן מצרף את המילים זו לזו.
סובול הוא בנו של המחזאי יהושע סובול, אולם חיבתו למוזיקה לא הגיעה מאביו: "הלכתי למקום אחר ממנו. השתדלתי להבדיל את עצמי – לא במודע, אבל זה מה שקרה. אבא שלי לא עוסק במוזיקה. את הגנים המוזיקליים קיבלתי מאימא שלי, שהייתה מורה לפסנתר. אבא שלי התעניין תמיד בנושאים פילוסופיים, חברתיים, פוליטיים, והכתיבה שלי יותר אישית, יותר רומנטית. אני לא מרגיש השפעה גדולה מכיוונו, וסגנון הכתיבה שלנו שונה".
על "מכה אפורה", הלהיט מהאלבום הראשון של מוניקה סקס: "כשכתבתי אותו לא ידעתי שאני נוגע בנקודה רגישה. רק בדיעבד קלטתי עד כמה החלום לצאת מעיירה חשוכה או מקיבוץ מדכא לעיר הוא משמעותי להרבה צעירים ישראלים. היצירות שלי נכתבות בתל־אביב, ואם לא שם אז בחו"ל. אבל אני לא מרגיש מנותק מההוויה הישראלית, כי אני מופיע בכל הארץ. ובכל זאת החוויה המשמעותית נובעת מהמקום שאני חי בו – תל־אביב".
השילוב בין יוצר שלש בלשונו למחלקה ללשון מתבקש. סובול ניצל את ההזדמנות ופנה אל מור: "אם אנחנו בענייני לשון, אתה חייב לסגור לי איזו פינה: לאורך כל חיי אנשים שיבשו את השם שלי וטענו שהוא לא תקני, כי ה"א אילמת לא יכולה לבוא באמצע מילה. זה נכון? יש בעברית שמות שבאה בהם ה"א אילמת?" – "כן!", השיב מור בשמחה, "במקרא מופיע השם פדהצור".
ערכו: נועם כהן, מור שמש ואור שפירא
