שם הסטודנט: ליאור דאיץ', סטודנטית שנה ג למשפטים וממשל. 

 

ז'קלין סוויסה החלה את דרכה בעיריית יהוד בשנת 1982. בתחילת דרכה, כמפעילת קפיטריה בשטח העירייה, ודאי לא שיערה כי שנים רבות לאחר מכן תיקח חלק במערכה משפטית כה כבדה ומסועפת כנגד העירייה – ותנצח.

 

בחודש מרץ 2014 פסק ביהמ"ש הארצי לעבודה בערעור על הכרעת המחוזי, שדחה את טענותיה, כי על העירייה לפצות את סוויסה על פיטורים שלא כדין בשיעור גבוה במיוחד, וזאת נוכח חלוף הזמן והקושי ביישום סעד האכיפה.

 

בית הדין הארצי לעבודה (השופט א' סופר בהסכמת סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה, השופטת ר' רוזנפלד ונציגי הציבור א' ויץ, י' דויטש) קיבל את הערעור בחלקו:  

ביה"ד עמד על תכלית החוק: להגן על העובד חושף השחיתות ולעודד עובדים לחשוף מעשי שחיתות. ביה"ד ציין כי עובד רשאי להעביר ביקורת על מעבידו אולם עליו לעשות זאת בדרך מקובלת בתוך הארגון, וכי טענה בדבר חשיפת שחיתויות אינה בגדר "חליפת מגן" מפני בחינת תפקוד העובד".
 

ברקע התביעות שררו יחסים עכורים בין סוויסה לעירייה, שעלולים להסביר את הנרמז מלשון הפסיקה; טענתה העיקרית של סוויסה היא שסבלה מהתנכלות שיטתית וארוכה מצד העירייה בשל היותה חושפת שחיתויות ומעשים פליליים לכאורה של בכירים בעירייה. היא עתרה בתביעותיה להכריז עליה כזכאית להגנה בהיותה חושפת שחיתויות בהתאם לחוק ההגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) תשס"ב 2002, להצהיר על ביטול פיטוריה והשבתה לעבודה לצד תשלום שכרה. העירייה טענה, מאידך, כי סוויסה הינה עובדת בעלת עבר בעייתי עם רקע של בעיות נפשיות, שהיא פעלה בחוסר תום לב וממניעים זרים, וכן שפיטוריה היו מסיבות טכניות, שאינן משמעתיות, לאחר שלא נמצא לה תפקיד.

 

בבסיס ההחלטה, המתפרשת על 60 עמודים, לקבל חלקים בערעור זה, עומדת ההבנה כי בחלק מההכרעות הקודמות שהתקבלו בתביעותיה של סוויסה לא ניתן משקל לכלל האירועים שהתרחשו משנת 2004; בית המשפט סטה מ"דרך המלך", כלשונו, בהפרו את כלל אי ההתערבות בין הערכאות: התוצאה אליה הגיעו השופטים הייתה על סמך התמונה הכוללת והמצטברת שעולה מעיון בכלל הממצאים אליה מפנה המערערת בכל אחת מהתביעות שהגישה.

 

בית המשפט מצא כי "לא הוכח כי סוויסה הגישה את התלונות (על המנהל הלא תקין בעירייה) בחוסר תום לב או שהתלונות היו משוללות יסוד. הוכח כי קיים קשר סיבתי בין הגשת התלונות לפגיעה בסוויסה", ובכך תיאר את אחד מהנגעים הרעים איתם מתמודדת עמותת "עוגן":  

 

"סינדרום ההתנכלות למתריעים בשער".  השופטים קבעו כי זיכויה על ידי בית הדין המשמעתי מעבירות המשמעת שיוחסו לה ושבגינן פוטרה, מחזק את המסקנה כי העירייה התנכלה לה על רקע תלונותיה, ושפיטוריה נעשו שלא כדין.

 

לז'קלין סוויסה נפסקו פיצויים על סך 120,000 ₪ עבור פיטורים שלא כדין. בנוסף, תשלום עבור הוצאות בסך 25,000 ₪. ביהמ"ש מכיר בכלל העולה מהפסיקה, לפיו סכום הפיצוי המרבי לעובד שפוטר שלא כדין, לא יעלה על סכום השווה לשכר שנתי; עם זאת, מצוינים החריגים לכלל זה, בין היתר: הזמן שחלף ממועד הפיטורים, ערך הסכומים ששולמו לעובד, או מקרים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי". כמו כן מובאים בחשבון: הסיכוי להמשיך ולעבוד במקום העבודה אלמלא הפיטורים, הוותק והסטאטוס של העובד. ממשיך ביהמ"ש ומסביר: "...יש לפסוק פיצוי גבוה במיוחד. נזכיר שוב את חומרת המקרה; המערערת הינה עובדת ותיקה אשר העירייה הכירה בוותק עבודה שתחילתו ב- 1982... ללא כל תלונות. כאשר המערערת החלה להגיש תלונות כנגד גורמים בעירייה, החלה ההתנכלות שתחילתה כפי שתואר בפסק הדין הראשון. לא הוצעה לה עבודה... נפתחו נגדה הליכים משמעתיים מהם יצאה זכאית, ולבסוף שובצה לעבודה בתפקיד, אשר הממונה הישיר עליה הינו מי שהגישה נגדו תלונות... לקחנו בחשבון גם את ההיבט העונשי... לרבות העוול הכבד שנגרם לה בהליך הפיטורים, ובהליכים שקדמו לו, בהם משך תקופה ארוכה לא שולם לה שכר, תוך שכאמור יוחסו לה עבירות משמעת – אשר היא זוכתה מהן".