תעודות מנהליות ומסמכים משפטיים:
הארמית הרשמית בנגב
במאה השישית לפני הספירה כבשה ממלכת פרס את אזור המזרח התיכון, ממצרים במערב ועד אפגניסטן במזרח. כורש, מלך פרס, התיר ליהודים לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. את התקופה הזאת, תקופה של פריחה תרבותית והתעוררות לאומית, אנחנו מכירים בשם "שיבת ציון".
הכובשים הפרסים קבעו שהארמית תהיה השפה הבלעדית בנושאי המנהל והמשפט. הפקידים הפרסים נדרשו לנסח את התכתובת המנהלית בניב ארמי המכונה ארמית רשמית או ממלכתית, תהא שפת הדיבור במקום מושבם אשר תהא. ואכן השימוש בלשון אחידה עזר להשליט סדר בפעילות המנהלית של הממלכה. ביטוי למערך הביורוקרטי המשוכלל הזה מצוי בגילויָם של מרכזים מנהליים בבאר שבע, במרשה ובערד. בחפירות שבוצעו בתל באר שבע התגלו כשישים שברי חרס (אוסטרקונים) שעליהם כתובות ארמיות המתעדות עסקאות חקלאיות: ציון היבול החקלאי, כמותו, שמות הספק ומקבל הסחורה ותאריך העסקה.
דוגמה לטקסט כזה: ב14 לתמוז שנת 12 דלוי שכ1 ס7. פירושו: 'ב־14 בתמוז בשנת 12 (הביא) דלוי שעורים (בכמות של) כור אחד ו־7 סאים'. מעניין שסדר הרכיבים בציון הסחורה (החומר הנספר, יחידת המידה, הכמות) זהה בטקסטים מקראיים בני אותה תקופה, כגון כסף ככרין מאה בעזרא ז, כב. השם דלוי הוא כנראה גלגול של דלָיה או דליהו. משלם המסים הזה היה יהודי, אך אין זה הכלל באזור הנגב באותה תקופה: האוכלוסייה הייתה מעורבת: יהודים, אדומים, נבטים ועוד. על כך מעידים שמות כמו קוסינקם, הכולל את שם האל הלאומי של אדום קוס, וזבדו, הנחתם בסיומת ־ו הטיפוסית לשמות נבטיים וערביים (כמו גשמו בנחמיה ו, ו).
הארמית הרשמית לא הייתה מוגבלת לכתיבה המנהלית של ממלכת פרס. היא שירתה גם סוגות אחרות והוסיפה לשמש לאחר תום שלטון הפרסים באזור. במרשה, אתר ארכאולוגי באזור בית גוברין, התגלו שברי חרסים ובהם קטע משטר נישואין אדומי מן התקופה ההלניסטית.
שטר הנישואין האדומי ממרשה (באדיבות רשות העתיקות; צילום: יעל יולוביץ)
השטר דומה לכתובה יהודית במבנהו ובלשונו, כנראה משום שינקו ממסורת משפטית אחת. החתן קוסרם בר קוסיד מבקש בו את הסכמת קוסיד בר קוסיהב לשאת את בתו ארסנה לאישה כנומוס בנת [אדומאי] 'כחוק/מנהג בנות [אדום]' (הסוגריים המרובעים מציינים השלמה של קטע חסר או בלתי קריא בתעודה). המילה נומוס הגיעה לעברית מהיוונית: νόμος (=nomos), ובלשון חז"ל התקיים בה בידול תנועות: תנועת o הראשונה השתנתה ל־i, וכך קיבלנו נימוס, בדומה לצורה שאנו משתמשים בה היום.בכתובה יהודית מתקופת מרד בר כוכבא שנמצאה במערת האיגרות בנחל חבר מצוי צירוף מקביל: [כדי]ן מושה ויה[ו]דאי. הצירוף המוכר לנו בכתובה היהודית בימינו הוא כדת משה וישראל.
נימוס בספרות חז"ל (כתב יד קאופמן, גיטין ו, ה)
לקריאה נוספת:
יוסף נוה, "אוסטרקונים ארמיים מתל באר־שבע", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום א (תשל"ו), עמ' 189–195
אסתר אשל ועמוס קלונר, "אוסטרקון ארמי ובו מסמך נישואין אדומי ממרשה משנת 176 לפסה"נ וזיקתו לכתובה היהודית", תרביץ סג (תשנ"ד), עמ' 485–502
