שאלות, פחדים ותהיות נלוו במשך שנות חיי למושג המעורפל הזה (מצד אחד) והברור כל כך (מן הצד השני).

זה אף פעם לא היה הזמן הנכון לדבר על זה וגם לא שהיה עם מי.

על מפגשי "קפה מוות" גיליתי במקרה בשיטוטי קריאה על המוות האינטרנטיים שלי (כן כן תחביב משונה יש לי). כשנתקלתי בהזמנה של "שותפים לחיים" ניצוץ של סקרנות ניצת - זהו הרי שילוב אידיאלי (ומפתיע מאוד) של דברים שאני מחבבת. מיד נרשמתי לקבוצה בהתרגשות רבה.

יש משהו מנחם ומרגיע בהבנה שאני לא לבד בהתעסקות במוות. יש משהו מלמד באמירת מילים "מפחידות" בקול, בהתבוננות במחשבות מאיימות ובבחינת השפעתן עלי לאט ובסקרנות. יש משהו נעים בהתקבצות של קבוצת נשים מקסימות ורגישות בזמן קבוע במטרה ברורה לדבר ולבאר את הנושאים החשופים והעמוקים הללו, באומץ, במחוייבות ואפילו אפשר להגיד בקלילות.

המפגשים היו עבורי אבן דרך בהתבוננות מחודשת בחיי, בקשרים החברתיים שלי ובבחירות היומיומיות שלי.

אני מודה לתמי ולשותפים למסע על ההזדמנות ומצפה לקבוצה הבאה.