יום עיון זה עסק בהוצאת המוות "מן הארון" והפיכת נושא אוניברסלי זה לנגיש.
"זמננו כאן מוגבל, לכן בואו ננצל את הרגע, בואו נביט בעולם, בעושרו ובצבעיו, שהרי התיידדותנו עם מותנו לא רק מפחיתה את הפחד מפניו, אלא אף יכולה, אם נתכוון לכך, להעשיר את חיינו, ליפות אותם ולדרבן אותנו למצותם". את הדברים האלה אמרה פרופ' עמיה ליבליך שהיתה אחת ממרכזות יום העיון המיוחד.
ההתיידדות עם מותנו אנו, ההשלמה עם דבר סופיותנו, היא המאפשרת שלווה, רוגע ובחירה מיטיבה יותר באופן שבו יש לחיות.
פרופ' ליבליך סיפרה על התפתחותן של קבוצות "קפה מוות".
בספרה "קפה מוות" היא מתארת את מפגשי הקבוצה שנערכו בביתה לאורך שנת 2016 ובהן מגוון אנשים, גילים ותחומי עיסוק שונים, שנפגשים כולם כדי לדון בנושא המוות על היבטיו המגוונים. המפגשים תומללו והפכו לספר שבעקבותיו הוקמו ברחבי הארץ קבוצות "קפה מוות" נוספות. משתתפים מהפגישות שערכה בביתה העידו כי המשיכה לנושא המוות וההשתתפות בקבוצה תרמה להתבוננות שלהם בעצמם ובאירועים בחייהם ולהתייחסותם המחודשת לחיים.
בסדנה שבה השתתפה כותבת המאמר היא מתארת את אחד מרגעי האמת שחוותה ביום העיון. בהנחייתה של פרופ' ליבליך קיבלה הקבוצה משימת כתיבה. "תארו לעצמכם שנשארו לכם כחודש עד חודשיים לחיות. בחרו אדם אחד מבין הסובבים אתכם וכתבו לו מכתב. במכתב ספרו סיפור ושלבו בו נקודות הקשורות בהכרת תודה, בבקשת סליחה, בכמיהה ובהבעת אהבה".
לאחר ההלם הראשוני מהמפגש החזיתי עם עובדת המוות הקרב, החלה מלאכת הכתיבה האינטימית של כל אחד לעצמו. כאשר שבו משתתפי הסדנה חזרה לקבוצה הם דיווחו על מגוון רגשות שליווה את המשימה: הרגשת עצב, התנגדות, התמסרות עמוקה ובמיוחד – ההכרה ברגע העוצמתי שבו עצר כל אחד כדי להתבונן במה שלרוב האדם אינו טורח ואף נמנע מלהביט בו.
ועוד תיאר אחד המנחים ביום העיון, ד"ר ברנשטיין, כי היכולת להגדיר לעצמנו מהו המוות ולפגוש אותו בתוכנו, מאפשרת הקלה ורוגע משמעותיים וזוהי למעשה מטרתם של מפגשי "קפה מוות".