המלך בשדה, ממש!
בעידן הקורונה כשכולנו במניינים מדובללים, בחצרות ובמקומות מאולתרים. אנחנו שוב שואלים איך מחברים את הבנים אל העולם הרוחני של התורה והמסורת.
באגרת הצגנו את השאלה כך:
אבא ואמא אני פשוט לא מתחבר!
תורת האבולוציה ותורת משה הילכו שניהם יחדיו? אילו שאלות מהעבר.
פעם, המדע הווה איום על המסורת היהודית.
היה צורך להשחיז את החשיבה כדי לענות לצעירים שנשבו בקסם ה"נאורות".
משהוכרע הקרב, ונמצאה הדרך לשילוב, הונחו החרבות ונוצרו חיבורים מרתקים.
בעת הזאת עלה אתגר חדש שמעמיד את עולם החינוך שלנו בפני אתגר לא פשוט. לעיתים אנו המבוגרים והמחנכים מרגישים אפילו תחושה מסוימת של חוסר אונים.
קיום התורה והמצוות אינו עוד שאלה של אמת ושקר. קיום תורה ומצוות הוא נושא אישי וקיומי.
מחנך ששואל את תלמידו שאינו רוצה להתפלל, מדוע אינך מתפלל? יקבל בדור שלנו תשובה לאקונית:
" הרב אני פשוט לא מתחבר לתפילה". או "אני לא מרגיש שהתפילה מדברת אלי".
כיצד מתמודדים עם טענות רגשיות כאלו?
מה לעשות, אם תלמידך או בנך אומר שהוא אינו מתחבר ואתה דווקא כן מתחבר לתפילה. האמונה וקיום המצוות מוכנסים לטענת הבנים לסוג של מבחן טעמים. בדיוק כמו שבודקים גבינות. במילים פשוטות, אומר לך הנער: אני מוכן "לאכול" את התורה ולקיים את מצוותיה בתנאי שהיא טעימה לי, ומדברת אלי.
הקרקע נשמטת מתחת לרגלי המחנך או ההורה שעומד נבוך. התלמיד מבקש להיות מחובר ואנחנו המבוגרים יכולים רק להסביר, להוכיח ולהראות. אולם להתחבר? זהו נושא אינטימי וכל כך אינדיבידואלי.
באגרת הקודמת העלנו על נס את עולם החוויה ואת שינוי הטרמנילוגיה מהתחברות למחוייבות
הפעם נציע כיוון נוסף. כיוון משלים:
אומנם, קשה בעולם של התחברות לדבר על מחויבות. אולם, ניתן לדבר על אחריות ושותפות שנובעות מתוך הערכה וכבוד. גם כאשר הנער טוען כי איינו מתחבר הייתי רוצה שיקיים מצוות ויישאר בפנים, מתוך אחריות לעמו, למשפחתו למורשתו. אפשר לבקש זאת מהנער, אם יש הערכה וכבוד. האחריות יוצרת מחויבות שעם הזמן יכולה להיהפך גם להתחברות. במושגים של הצבא. אינך חייב להתחבר לאימון ולאהוב אותו. אתה צריך להתחבר לאחריות שיש לך כחייל בצה"ל. האחריות מתוך הערכה למדינה יכולה להביא את החייל לפעול גם אם אינו מחובר ואוהב את האימון.
כך גם בעולם הרוח לצד החוויות המחברות יש ליצור שפה של אחריות הדדית ושותפות לדרך. אחריות קבוצתית, אחריות לאומית למסורת ולמשפחה. אחריות שיכולה לעמוד גם בעתות בהם ההתחברות אינה דומיננטית. לשם כך הצעירים זקוקים למבוגרים משמעותיים שהם יכולים להעריך אותם. מתוך אותו רגש של הערכה ניתן לדרוש שותפות בנשיאה באחריות. בסופו של תהליך גם אם התהליך לוקח שנים, מתוך האחריות והשותפות מגיעים לקומה נוספת של
התחייבות ולבסוף גם התחברות.
שירת האזינו (הפרשה הבאה) המספרת מראש את הקורות ההיסטוריות הופכת את עם ישראל לשותפים במהלך האלוקי. לשותפים בדרך להגשמת החזון הגדול. שירת האזינו מרימה את עם ישראל להיות אחראי לגורלו ולגורל העולם.