בשבוע שעבר (5 באוקטובר) ציינו את יום המחנך הבינלאומי.
רציתי מאד לכתוב "חגגנו" את יום המחנך, אך הזמנים אינם מזמנים לנו חגיגות.
דווקא בימים אלו מן הראוי להעלות על נס את השינוי המתרחש, לנגד עינינו המשתאות, בעבודת המורים/ות והגננים/ות.
אנו מביטים בהם ושואלים את עצמנו:
· האם הם אלו שנאמר עליהם כי אינם מחדשים ואינם מתחדשים?
· האם הם אלו שנפלאות הקידמה הטכנולוגית מאיימת עליהם?
· האם הם אלו החוששים מכל שינוי?
בדיוק אותם מורים/ות-גננים/ות היו שם כל הזמן ועסקו במעשה החינוך במסירות, במקצועיות ובדבקות.
כן, אלו המורים/ות והגננים/ות שלנו שבין לילה נורא של התפשטות מגפת הקורונה -
· הפכו להיות מומחים לשימוש בזום ולהדרכת הילדים בכל יום ובכל שעה.
· נהיו עובדים סוציאליים המתייחסים לתלמיד/ה ולכל המשפחה.
· הם גם, בימים אלו, פסיכולוגים ויועצים כדי לענות למצוקות של התלמידה המתקשה לדבר עם מורתה בזום, או עם התלמיד המסרב להישמע לסדר היום הווירטואלי...
· אלו אותם מורים/ות וגננים/ות המסגלים לעצמם פדגוגיה חדשה, כזו שלא נלמדה ולא תורגלה בתוכניות הכשרתם, והם כותבים אותה בעצמם!
· אלו אותן מורים/ות וגננים/ות שכל בית בישראל ובעולם מתגעגע להחזיר לאחריותם את הילדים והתלמידים ולא רק כשמרטפים אלא כמי שעתיד ילדיהם נמצא בידם.
מורים, מורות, גננות וגננים יקרים,
קצרה היריעה מלמנות את שפע המילים הטובות שאתם ראויים להן. אני מייחל שבימים שבהם נחזור לתיפקוד השגרתי, המבורך, איש לא יעז לבטל, לזלזל או למחוק את ההישגים שאתם רושמים היום על שמכם.
אתם שבידיכם "המפתח ללבו של כל ילד" הוספתם והתאמתם מפתח נוסף, ווירטואלי, ללבבות הילדים.
בתקווה לימים טובים יותר.